"הפקירו משפחות שלמות, לא רק את השורדים"

משתתפי המסיבות בעוטף עזה שניצלו מהטבח ב־7 באוקטובר וחזרו הביתה מתמודדים מאז עם קשיים רגשיים ופיזיים מורכבים, שבחלק מהמקרים רק מחמירים עם הזמן. הקושי העצום שלהם שואב אל מעגל הסבל את בני משפחותיהם שמטפלים בהם. ברוב המקרים מדובר בהורים, שסוחבים בעצמם טראומה מהאירוע ונדרשים במקביל לתמוך בשורדים - שחלק מהם מתמודדים עם התמכרויות, התקפים פסיכוטיים, חרדות, חוסר תפקוד ונטיות אובדניות. המחיר הנפשי כבד, ובצדו מחיר כלכלי משמעותי. משפחות נאלצות לשבור חסכונות חיים ולקחת הלוואות כדי לממן טיפולים, ולעתים ההורים נאלצים לעזוב את עבודתם כדי להיות בקרבת ילדיהם.

עם כל זה הם צריכים להתמודד כמעט לבד — הפגיעה בהם אינה מטופלת בידי מערך תמיכה מסודר מטעם המדינה. בעוד השורדים עצמם מקבלים מעטפת של טיפולים וסיוע כספי, "משפחות השורדים לא זכאיות כמעט לכלום", אומרת אפרת אטון, מנכ"לית עמותת לב בטוח, שאנשי המקצוע שלה מטפלים בשורדי המסיבות ומסייעים למשפחותיהם. "לפי החוק מי שזכאי הוא רק מי שפיזית נכח באירוע טרור, וזה לא משנה אם היית עם הילדים שלך על הקו בזמן שהם ברחו מהמסיבה ונחשפת לכל החרא בלייב". חלק ממרכזי החוסן מאפשרים להורי השורדים לקבל טיפול פרטני, אבל לעתים קרובות הוא במועד עתידי, או בעיר מרוחקת. רק השבוע משרד הבריאות אישר גם לביטוח הלאומי להעניק לבני המשפחות 36 טיפולים פרטיים.

אבל כפי שלכל שורד סיפור משלו וצרכים משלו, כך גם למשפחות שונות יש צרכים שונים: חלק זקוקות לטיפול נפשי, חלק לסיוע כספי. לכולן מועיל עובד סוציאלי שיעמוד איתן בקשר קבוע. עמותת לב בטוח עושה זאת באופן חלקי. "אני מלווה כ־250 הורי שורדים, ואף אחד לא שואל אותם מה שלומם", אומרת אטון. "הם מתמודדים בבית עם דברים קשים, צריכים לחזור לטפל בילדים מבוגרים, רבים מאוד עזבו את העבודה. וצריך שהממשלה תיכנס לאירוע, תסתכל על האוכלוסייה הזאת, תקשיב לצרכים שלה ותבנה מדיניות ברורה לכ־4,000 השורדים ועשרת אלפים בני המשפחות". ארבע השיחות עם האמהות שלהלן מבהירות למה.

• • •

תגובת הביטוח הלאומי: "אנחנו יוצרים קשר עם הנפגעים והמשפחות, מקיימים מפגשים, שיחות זום ועוד כדי לסייע ולהנגיש את הזכויות המגיעות להם. קיימנו זום עם הורי שורדי המסיבות בנושא מיצוי זכויות. העברנו 67 מיליון שקל לעמותות אזרחיות עבור מענה לנפגעים. העברנו 666 אלף שקל לארגון נפגעי פעולות איבה, הכולל פתיחת קו חירום ייעודי, בין השאר לשורדי המסיבה ובני משפחותיהם, טיפול רגשי וליווי מתמשך. אנו מאפשרים 36 מפגשים טיפוליים למי שזקוק לכך וטיפולים משלימים לניצולי המסיבה. הביטוח הלאומי הקים קבוצות תמיכה להורים בערים שונות, כולל להורים לניצולים שחוו טראומה במהלך שימוש בסמים משני תודעה".

"שימו עלינו מסכת חמצן"

אסנת חסון (51) מהרצליה אמא של אלעד (21)

אסנת חסון יודעת לנקוב בשעה המדויקת שבה היא הבינה שהחיים השתנו. את רוב 7 באוקטובר היא העבירה בחיפוש אחוז חרדה אחר בנה, עד שלבסוף "אלעד חזר הביתה ב־17:20, אחרי שעות של בריחה, הסתתרות, יריות של נוחבות ששורקות לו מעל הראש וחשיפה למראות קשים מאוד. הוא נכנס בדלת, כולו לבן, והלך ישר למיטה. וידאתי שהוא לא פצוע, היו לו שריטות בידיים וברגליים וזהו, אבל מאז החיים הפכו לסיוט".

מה זה אומר?

"יש לו טריגרים. ואנחנו, בני המשפחות, לא תמיד יודעים לצפות אותם, חסר לנו ידע, ואף אחד לא נתן לנו כלים להתמודד. פתאום זה רעש של שואב אבק שיכול להציף את הזיכרונות, טריקת דלת או כל דבר אחר. ולפני כחודשיים היה לו התקף חרדה. הוא היה בחדר האמבטיה והתחיל לצעוק 'הם באים, הם באים'. דפקתי על הדלת והוא לא ענה. לא ידעתי מה לעשות, הוא ילד גדול ולא היה לי נעים להיכנס לפרטיות שלו. אבל בסוף נכנסתי. ראיתי אותו יושב שם, כל פלג הגוף העליון שלו הכחיל, והוא לא הגיב. הוכשרתי בעבר כמגישת עזרה ראשונה, אז בדקתי לו דופק, כיסיתי אותו, השכבתי אותו על הרצפה — והזמנתי אמבולנס. בינתיים שמתי מוזיקה מרגיעה ועשיתי לו עיסוי רקות. כשהאמבולנס הגיע הוא עדיין לא הגיב, ושקלו לפנות אותו לבית חולים פסיכיאטרי. אמרתי: 'אין מצב, הוא צריך מקום רגוע, לא רועש, שיכיל אותו וירפא את הנפש שלו'".

חסון פעלה מהר מאוד, ובמאמצים גדולים הצליחה להכניס את בנה לבית מאזן פרטי — בתים מאזנים הם חלופות אשפוז שמתרבות בישראל, אבל קשה למצוא בהם מקום והם יקרים. "זה עלה 40 אלף שקל לחודש. משכתי את כל החסכונות שלי כדי שהוא ייכנס לשם, אבל אחרי חודש וחצי לא היתה לי אפשרות כלכלית להמשיך. הצורך לא נגמר — הוא לא תפקודי באמת. עכשיו הוא שוב לא בבית, הוא בבית חולים, בעקבות עוד כמה התקפי חרדה".

"החיים שלנו נהפכו לסיוט. יש טריגרים שמציפים לבן שלי את הזיכרונות, יש לו התקפי חרדה, הוא זקוק לי, התפטרתי מהעבודה, האחים שלו התרחקו"

איך כל זה השפיע על התפקוד היומיומי שלך?

"אני אם יחידנית, וב־12 השנים האחרונות עבדתי כמשלבת בבית ספר ובמקביל ניהלתי צהרון גדול. המשכתי לעבוד גם אחרי 7 באוקטובר אבל אלעד היה זקוק לי, הוא היה מתקשר אליי המון, ועם ילדים בגילאים צעירים כמו אלה שאיתם עבדתי אי אפשר להיות חצי קלאץ'. אז התפטרתי, ואני איתו".

ומה כל זה עושה לבית, למשפחה, לך?

"יש לאלעד אחות בת 25 ואח בן 14, ונוצר ריחוק בין האחים כי הם חוששים להפריע לו. ולנו ההורים של השורדים אין איפה לפרוק. האמהות מחזיקות את כל האירוע הזה וכולנו פצצה נפשית מתקתקת. וזה עוד מי שמסוגל לדבר, תחשבי על אמהות שאין להן את החוסן הנפשי להתעסק עם הטראומה הזו. זה לא פשוט. בטיסות תמיד מסבירים שהורים צריכים לשים מסכת חמצן לפני שהם שמים מסכה לילדים שלהם, וככה צריך להיות גם כאן — אנחנו צריכים לקבל עזרה מהמדינה, כי אם אנחנו לא נהיה חזקים בשביל הילדים שלנו, הם ייפלו".

חסון מעורבת בהתארגנויות שונות של הורים לשורדי המסיבות שמבקשים תמיכה ממסדית. "אנחנו עולים לכנסת, מדברים עם ח"כים, מזהים את הבעיות והצרכים שמציפים הורים אחרים, אני בקשר עם המון שורדים והורים שפונים אליי באופן פרטי ומבקשים עזרה, ואני מחברת אותם לאנשים המתאימים. העשייה הזו נותנת לי עוגן נפשי, זה נותן לי כוחות. אבל בוועדות של הכנסת ניכר חוסר תיאום בין הגופים השונים, יד ימין לא יודעת מה יד שמאל עושה. וכך, עשרה חודשים אחרי עדיין לא מגיעים לנו טיפולים, אנחנו לא זכאים לכלום ולא מקבלים כלום, אפילו לא מוכרים בביטוח לאומי. במקום זה שולחים אותנו לעמותות שמטפלות בשורדים ובהוריהם. זה לא צריך להיות ככה. צריכים להכיר בנו באופן קולקטיבי".

מה יכול לעזור, קונקרטית?

"אנחנו צריכים לקבל עזרה בדמות גמלה קבועה, אולי עזרה בשכר דירה. צריך להתחיל לתכלל את האירוע, לפרוט את כל הצרכים. זה יקרה רק אם למשל מבקר המדינה יבדוק את הנושא. בינתיים אני לא מתביישת לדבר על זה. צריך כמה שיותר להעלות את המודעות למה שקורה. העזרה צריכה לדפוק לנו בדלת ואנחנו לא צריכים לרדוף אחריה".

"הילד חזר שבר כלי. אני לא ישנה"

רוני כץ (63) מגני תקווה אמא של ארד (30)

רוני כץ. "אנחנו כבר עשרה חודשים בתוך האירוע, ואני אומרת לעצמי מה לעזאזל, איפה נבחרי הציבור שלנו חיים" | צילום: איליה מלניקוב

ההתמודדות של רוני כץ לא התחילה מיד אחרי 7 באוקטובר. "שבועיים אחרי הנובה ארד, הבן שלי, נסע לתאילנד. הוא אמר לי, 'אמא, אני לא יכול להיות יותר באזעקות'. לא היו לו סימפטומים עד אז", היא מספרת. "אבל אחרי שלושה שבועות התקשר אליי קונסול ישראל בבנגקוק, 'ארד בהתקף פסיכוטי, הוא מנותק מהמציאות, וצריך להפעיל את סעיף החילוץ של הביטוח'", היא מספרת. "הייתי מורה לחינוך מיוחד, ובמשך 30 שנה טיפלתי בילדים עם הפרעות נפשיות, אבל לא הבנתי מה זה אומר. התקשרתי לארד ושמעתי אותו צועק 'אמא, רודפים אחריי, מנסים להרוג אותי, להרעיל אותי, עוקבים אחריי ומצלמים אותי'. אמרתי לו שאני באה, נכה, עם מקל הליכה, 'ייקח לי 24 שעות, אבל אני באה'. הרגשתי שמקל עליו לשמוע את זה, אבל הוא לא היה מחובר, הוא אמר: 'אבל אמא, שלא ירצחו אותך גם'. הגעתי, וגם אז עברו 12 יום עד שהמצב שלו נרגע מספיק כדי להטיס אותו. וזה נמשך בארץ, כשחזרנו. ארד ישב במרפסת עם סכין וצעק וצעק, כי 'מחבלים מגיעים מהמרפסת'. הוא בחור חכם, עצמאי, שקדן, חרוץ, מחונך לערכים, מנומס, והוא חזר הביתה שבר כלי, האכלתי אותו בכפית, שמתי בייביסנס מתחת למיטה שלו, לא יכולתי לצאת מהבית כי הייתי צריכה לשמור עליו, אני לא ישנה בלילות".

מאותו רגע, כץ הבינה שהיא לבד. "לא ידעתי למי לפנות. פניתי למחלקת הרווחה של עיריית גני תקווה, אמרתי שאני אמא לשורד נובה ושאני צריכה לדבר עם עובדת סוציאלית, והמזכירה לא הבינה מה אני רוצה ממנה. חיכיתי שבוע ואף אחד לא חזר אליי. כתבתי פוסט אנונימי בקבוצת פייסבוק של התושבים וביקשתי עזרה, סיפרתי שאני לא ישנה כי הוא לא ישן, שאני לא יכולה לעזוב אותו כי אני חוששת שמשהו יקרה, ורק אחרי זה יצרו איתי קשר מהעירייה, הצמידו לי עובדת סוציאלית אבל זה נגמר בפגישה אחת, כי היא כל הזמן ביטלה או דחתה את הפגישות. הרגשתי לא חשובה ולא מעניינת". היחסים עם העירייה עוד הסתבכו בהמשך, והתסכול של כץ רק גבר ("התגובה של העירייה כדי להגן על עצמה היא 'נתנו למשפחה מעטפת שלמה, דאגנו להם מאוקטובר'. איזה אוקטובר? פניתי אליהם רק בדצמבר. למה אתם מתעמתים כרגע עם האמא במקום להתנצל?").

המענה היחידי שקיבלה מאז ועד היום הגיע מעמותת לב בטוח, שאנשי המקצוע שלה מטפלים בשורדי המסיבות ומסייעים למשפחותיהם, ושמתבססת על תרומות ועל מימון חלקי מהמדינה. "מלבד אנשי העמותה בעצם אין לי שום תמיכה, ואני לא היחידה — יש כל כך הרבה משפחות במצב שלי. אני איתן בקבוצות ווטסאפ (יש גם מפגשים קבוצתיים) ואני שומעת את הכל".

מה זה עושה למשפחה?

"אני חיה מפנסיה ומקצבת נכות וחזרתי לטפל בשני הילדים. את אחד מהם אני מחזיקה כבר תשעה חודשים כלכלית. ואני צריכה לשלם על טיפול לבת שלי, שליוותה את ארד בטלפון בזמן הבריחה שלו מהנובה. כל כך הרבה הורים עזבו את העבודה כדי לא להשאיר את הילדים לבד. ואני אדם חזק, מעולם לא סבלתי מחרדות, אבל כבר חצי שנה אני עם התקפי חרדה חזקים".

"בתאילנד, תוך כדי התקף, שמעתי את הבן שלי צועק: 'רודפים אחריי, מנסים להרוג אותי'. כשאמרתי לו שאני באה הוא אמר: 'אבל ירצחו אותך גם'"

כמי שמכירה היטב את התמודדות המשפחות, כץ הגיעה לפני כשבועיים לוועדת הכנסת לענייני ביקורת המדינה כדי להציף את הקשיים והצרכים. הסרטון שבו היא מספרת שם את סיפורה נהפך מהר מאוד לוויראלי. "גידלתי בן לתפארת מדינת ישראל וקיבלתי בחזרה שבר כלי", היא אמרה לנוכחים, ותיארה בהרחבה את הקשיים של השורדים ושל קרוביהם, ואת הכשל הנרחב בטיפול במשפחות.

מה היה צריך לעשות?

"הפקירו משפחות שלמות, לא רק את השורדים. צריך להכיר גם באלה שתומכים בשורדים מהמעגל הראשון כנפגעי פעולות איבה לפי נוהל חרדה, ולתת לנו 36 טיפולים בלי שנצטרך לבקש ולהתחנן ולרוץ. היו צריכים להקים צוותים שכוללים עובד סוציאלי, מטפל ואיש קשר שמטפלים בשורדים ובמשפחות. אני יודעת שזה יקר, אבל כל צוות יכול לקחת על עצמו כמה משפחות".

ומתוך ההתמודדות הזאת, איך את מצליחה גם להוביל את המאבק לשינוי?

"כי לא יכול להיות שלא רואים אותנו. לכן התפוצצתי בוועדה בכנסת. אנחנו בטראומה מתגלגלת, והמדינה צריכה לקחת אחריות. זו אפילו לא פעולת איבה שהיא אירוע תחום בזמן — אנחנו כבר עשרה חודשים בתוך האירוע, ואני אומרת לעצמי מה לעזאזל, איפה נבחרי הציבור שלנו חיים, איך מעיזים להפקיר את כולנו פעם שנייה ושלישית".

הקול שהיא משמיעה, היא מבינה כעת, יכול לא רק לחולל שינוי במה שבני המשפחות מקבלים, אלא גם אצלה בבית, אצל ארד. "הוא כל הזמן אמר לי: 'אני מצטער, אני מתנצל, עשינו לכם צרות'. למה הוא צריך בכלל להשתמש במילים האלה? לא מספיק שהוא מתמודד עם הסבל, הוא סוחב גם אשמה. אבל הוא גם גאה בי, ואני רואה איך משהו בפעילות שלי בשבועות האחרונים נסך בו כוחות. הוא קצת יותר ורבלי, הוא דיבר השבוע על הרגשות שלו, על כמה שהוא נבוך שהוא נסמך על שולחני בגילו. זה כאב לי מאוד, וזה לא משנה שאני אומרת לו 'אתה הילד שלי, ומה ששלי שלך'. לפעמים אני אומרת לו בהומור, כדי להקל עליו: 'טוב, אז יישאר פחות לירושה'. זה לא באמת מנחם אותו, אבל אני חייבת להצחיק את עצמי כדי לא לבכות".

נוגה בן פרז. "אם נקבל עזרה כלכלית זה ייתן לנו מרווח נשימה להתחיל לטפל בעצמנו, לא רק לדאוג להישרדות" | צילום: אוראל כהן

"אין לי הכנסה. ארבעה חודשים גרנו אצל חברים"

נוגה בן פרז (50) מבני ברק אמא של גיא (22)

"אני לא ישנה בלילות. זה סיוט", מספרת נוגה בן פרז, שבמובנים מסוימים עדיין חיה את 7 באוקטובר. "אנחנו ההורים עברנו את כל היום ההוא דקה אחרי דקה אחרי דקה. לא היינו בשטח אבל היינו עם הילדים שלנו בשטח, על הקו כל הזמן", היא מספרת. "הבן שלי, שהיה חייל גולני רגע לפני שחרור, החליף שבתות כדי לצאת לנובה. כשהתחיל הבלגן הוא התקשר לבסיס שלו, מוצב כיסופים, אמרו לו 'לא עכשיו' וניתקו. הוא חשב שזה בגלל האזעקות, הוא לא הבין שבאותו רגע הסתובבו שם מחבלים. חברים שלו נפצעו ונהרגו שם. והוא במקביל ברח מהמסיבה. הם עמדו ב'פקק המוות', אמרתי לו שייצאו משם והם חזרו לשטח, התחבאו בחול, עלו על רכב שהוציא אותם משם, גיא נכנס לבגאז', וכל הזמן אני עוקבת אחרי המיקום שלו דרך הנייד. בשלב מסוים הם הגיעו לכיכר ופגשו שוטר שאמר להם לפנות לכביש 232, שזה לכיוון בארי, אבל ראיתי ברשתות דיווחים איפה יש מחבלים ואמרתי לו 'לא, אתם לא פונים לשם, סעו ל־234', ומשם הם נסעו בפול גז עד שהגיעו לצאלים".

ובאיזה מצב הוא חזר הביתה?

"הוא חזר רק למחרת, נכנס ישר למיטה, לא ישן, לא אכל ולא דיבר. הוא הלך להמון הלוויות של נרצחים מהשבת, ואחר כך איבד עוד חברים בעזה. וכל החודשים האלה הוא אומר 'אני חי, באיזו זכות אני אטפל בעצמי כשהם מתים'. שורדי נובה שהם אזרחים קיבלו טיפולים מביטוח לאומי, אבל הוא היה חייל, ובצבא הכל היה כאוס. בשלב מסוים נפל לי האסימון שהוא תכף משתחרר ואם לא אעשה משהו הוא לא יקבל כלום. הלכתי לכל הוועדות במקומו כי הוא לא היה מוכן לדבר, אז חוויתי את זה שוב ושוב ושוב, עד שהשגתי לו את ההכרה של נפגע פעולות איבה".

אבל מעגלי הפגיעה לא נגמרים בטראומת השבת השחורה ובהתמודדות הרגשית שאחריה. אצל בן פרז גם ההדף הכלכלי משמעותי מאוד, והיא מצאה את עצמה בלי הכנסה ובלי מקום מגורים. "גרנו בהוד השרון, וב־17 באוקטובר היינו אמורים לעבור דירה כי בעל הדירה רצה למכור אותה. כבר מצאתי דירה חדשה, אבל גיא לא היה מוכן לעבור בשום פנים ואופן, אז ביטלתי את החוזה שבוע לפני הכניסה ותבעו אותי על הפרת חוזה. נשארנו בדירה הישנה, אבל בסוף היא אכן נמכרה ונאלצנו לפנות אותה. ולא היה לנו לאן לעבור — המחירים בכל מקום עלו כי הרבה מפונים עברו למרכז, ואני עצמאית בתחום התיירות, כך שמתחילת המלחמה אין לי הכנסות".

אז איפה אתם גרים?

"ממרץ גרנו אצל חברים, כל פעם אצל מישהו אחר. את יודעת מה זה להיות ארבעה חודשים בלי קרקע יציבה? לפני שבוע עברנו סוף סוף לדירה זולה בבני ברק".

ומה עם פרנסה?

"אני לא מפונה מהבית שלי אבל אני מפונה מההכנסה שלי. כל החסכונות שלי הלכו. וכיוון שאני לא תושבת קו העימות, אני לא מקבלת תמיכה. אני מגיעה לפעמים לוועדות בכנסת וח"כים אומרים לי 'אנחנו מצטערים על מצבך, אבל הסקטור שלך לא בחוק'. בכל ועדה מחדש אני צועקת את זה, והאוצר מתעלם. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' ביקש לדבר איתי מחוץ לוועדה, ולקח את המספר שלי כדי שנמשיך את השיחה, אבל הוא נעלם. הגשתי בקשה לקבל הכרה כנפגעת פעולות איבה ולא קיבלו את זה. אם נוכר כנפגעים, ואם נקבל עזרה כלכלית, זה ייתן לנו מרווח נשימה להתחיל לטפל בעצמנו, לא רק לדאוג להישרדות שלו ושלי. אני לא רוצה להיות במקום אף אחד אחר, יש לי חברות שהן אמהות לנרצחים, אבל גם אנחנו, השורדים והמעגל השני, עברנו משהו שאי אפשר לתאר. מתייחסים לשורדים כאילו הם סוג ב', ולהורים שלהם לא מתייחסים בכלל. אין תמיכה בכלל להורים שצריכים להחזיק את הילדים שלהם כלכלית ונפשית".

"הילדים נפלו לסם, צריך לשמור עליהם כל הזמן"

ז' (57) מירושלים אמא של ב' (34) ומ' (25)

"המצב של הבנים שלי משתפר, אבל הם עדיין לא מתפקדים", מספרת ז'. "שניהם נפלו לסמים, מה שלא היה כל החיים. לקחתי הלוואה של 100 אלף שקל כדי לסגור את החובות שלהם על הסמים. בעלי ואני שומרים עליהם כל הזמן, שלא יפגעו בעצמם, שלא ישתמשו, אז היו גם תקופות שנעדרתי הרבה מהעבודה, אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי לא לעבוד, למרות הילדים ולמרות שאני עצמי בחרדות, לחצים, פחדים. שורדת איכשהו את היום. אני בעצמי זקוקה לטיפול, אני בטראומה מתמשכת, מאז 7 באוקטובר".

כשהיא מתארת מה קרה ב־7 באוקטובר ומאז, היא מוצפת. "שני הילדים היו במסיבה, איבדו שם חברי ילדות, אחרים נחטפו. הם הצליחו לברוח בנסיעה דרך השדות, תחת ירי, אבל בדרך הם ראו הכל, עזרו גם לחלץ פצועים. הם הגיעו הביתה בלילה, מבולבלים, אחוזי בהלה. מ' לא הפסיק ללכת בבית בתזזיתיות. כל אזעקה גמרה עליו. ב', לעומת זאת, לא אמר מילה ונסגר בתוך עצמו. הם מצאו מפלט בסם, וכשגיליתי זה כבר היה מאוחר מדי. לפני כמה חודשים מ' ניסה להתאבד, רצה לקפוץ מהחלון. התקשרנו לער"ן ובעצם לאיפה לא, ואמרו לקחת אותו לאשפוז כפוי. עניתי שאני לא מוכנה, בסוף הכנסנו אותו לבית מאזן, וגם ב' מחכה להיכנס לבית כזה, בעזרת תרומות שגייסו לנו בעמותת לב בטוח, ובינתיים הוא נמצא איתנו כי הוא לא יכול להיות לבד. הוא לא מתפקד, כמובן הפסיק ללמוד אחרי 7 באוקטובר, לא עושה כלום". שניהם עברו גמילה, היא מספרת, ו"שניהם מטופלים בכדורים פסיכיאטריים שמרדימים אותם, אז הם ישנים כל היום ובורחים מהמציאות".

כמו בשיחות עם אחרים, גם ז' מתארת איך שוב ושוב גם מערכי הטיפול לא ממש יודעים איך להתמודד עם משפחות הנובה. "כשב' היה על הפנים הכרחתי אותו ללכת לפסיכיאטרית, וכשהוא ביקש שהפקידה תדבר איתי היא אמרה לו 'מה פתאום אתה נותן לי את אמא שלך, אתה תינוק?'. למחרת הגעתי איתו למרפאת בריאות הנפש, וגם שם קיבלנו מהרופאה יחס מתחת לכל ביקורת, כולל 'מה פתאום אתה בא עם אמא שלך?', והיא לא עזרה לנו. אני מצפה שהמסכנים האלה, שמספיק עוברים סבל נפשי, לא יצטרכו לעבור גם חוויות מול המדינה והרשויות, כל הביורוקרטיה, כל מיני עניינים עם ביטוח לאומי. אם היו נותנים לבנים שלי את הטיפול שהם זקוקים לו הם לא היו מגיעים לסם. זו רגיעה זמנית, אבל זה מה שהרגיע אותם. הם פשוט לא היו מסוגלים להתמודד".