חתיכת שבוע
1.8-26.7 - השבוע של הפריצות לבסיסים, תקציב המדינה ורשות שוק ההון
.
.
גלנט
המבקר שמאפשר
"אני קורא לך לפעול ביד קשה נגד חברי הקואליציה שהשתתפו במהומות ולהורות על בדיקה מיידית כדי לבחון האם השר לביטחון לאומי מנע או עיכב את פעולת המשטרה בתגובה לאירועים האלימים שחברי מפלגתו היו שותפים להם". את הדברים הללו כתב ביום שלישי שר הביטחון, יואב גלנט, לראש הממשלה, בנימין נתניהו, אחרי הפריצה לבסיסים בבית ליד ובשדה תימן. גלנט אף הוסיף שהיעדרות המשטרה חייבה את הרמטכ"ל והצבא לעסוק באירועים האלה במקום במשימות מבצעיות בעת מלחמה. בתקופה האחרונה גלנט מחריף את הטון נגד השר לביטחון לאומי. כמה ימים קודם לכן הוא אף צייץ כי איתמר בן גביר הוא "פירומן שמנסה להצית את המזרח התיכון".
על פניו, טוב שגלנט התעורר וגילה (באיחור) עם מי יש לו עסק. אבל לגילוי כזה אמורות להיות השלכות מעשיות. אדם סביר לא אמור לשבת בממשלה לצד שר שפוגע בפעילות הצבא בזמן מלחמה ומנסה להצית מלחמת עולם שלישית. אם גלנט מאמין בדברים שהוא כותב, חובתו המוסרית היא לשנות את המציאות הזו באופן מיידי. שר הביטחון הוא האדם שאחראי לביטחון ישראל, וכל עוד הוא מסתפק בלצייץ נגד מה שהוא תופס כאיום קיומי למדינה, הוא חוטא לתפקידו, ומאפשר לפירומן ששולט במשטרה לשרוף פה הכל.
/// יובל שדה
הפוליטיקאים מימין
בזים לחוק וסדר
בתוך רצף האירועים המביש שליווה את הפריצות לשדה תימן ולבית ליד, צריך לשים לב ללהט של הפוליטיקאים מימין להיות הסמן הקיצוני ביותר בכל מחאה מטורללת. הפעם, מעבר לפריצה הפיזית לבסיסים צבאיים, שרים כמו איתמר בן גביר ועמיחי אליהו בחרו לרמוס במילותיהם אלפי חיילים בשתי יחידות צבאיות חשובות, המשטרה והפרקליטות הצבאית. אלו יחידות המלוות את הלחימה באופן צפוף וקרוב, והן חלק בלתי נפרד מהמערכה בעזה, לא פחות מאלה שעלה בתפקידם לשמור על עצירים. רק שוטה או אנרכיסט יכול לחשוב שניתן לנהל צבא ללא סדר, משמעת ונורמות ערכיות, ורק אדם מנותק מהסביבה הבינלאומית יכול להקטין את תרומתם של המשפטנים לתפקוד המערכה ולענישת מחבלי חמאס.
הפוליטיקאים מימין שניסו להתחרות מי מהם יותר "מגבה את החיילים החשודים" לא התייחסו לרגע לעובדה שהשוטרים והפרקליטים גם הם חיילים, ושגם אותם ניתן להגדיר "לוחמים וגיבורים". הם העדיפו לשסות את חיילי צה"ל אלו באלו. אירועי שדה תימן הדגימו שוב כי המתקפה הימנית על מערכת המשפט התגלגלה זה מכבר לתפיסות סמי־אנרכיסטיות, הבזות לכל מופע של חוק וסדר.
/// שלמה טייטלבאום
תקציב המדינה
הפקיד ששאג
מתברר שנותרו כמה פקידי ממשלה שלמרות הכל ממשיכים למשוך בדש מעיליהם של פוליטיקאים חסרי אחריות, שמוכנים להקריב את כלכלת ישראל על מזבח אינטרסים צרים. השבוע שיגר הממונה על התקציבים יוגב גרדוס מכתב לשר האוצר בצלאל סמוטריץ', שבו הוא הפציר בשר לקדם את תקציב המדינה לשנת 2025 בדחיפות או לקדם קיצוצים בהיקף של עשרות מיליארדי שקלים מיידית.
המהלך הזה תובע מהשר לחשוף את קלפיו. גרדוס בעצם אמר לסמוטריץ': אם אתה וראש הממשלה בנימין נתניהו באמת מתכוונים לנקוט חוסר אחריות מוחלט ולדלג על תקציב מדינה דווקא בשנה כה קריטית כמו 2025, אז אנא, פנו לקיצוצים כבר עתה. במילים אחרות — אין ארוחות חינם: או תקציב מסודר או קיצוצים.
אלא שכשמדובר במדינה שנמצאת במלחמה שעלולה להתרחב לחזית נוספת, ושמיליציות קיצוניות שפועלות בה פורצות אל תוך בסיסי צבאה, למי יש זמן לעסוק בזוטות כמו עתידנו הכלכלי? נראה שהציבור יתעורר רק כשיכה בו המשבר הכלכלי בכל עוצמתו.
/// אדריאן פילוט
רשות שוק ההון
לחזק. לא לפרק
רשות שוק ההון מפקחת על 2.7 טריליון שקל מכספי הציבור, רובם החסכונות הפנסיוניים שלנו. למרות חשיבותה, היא הרגולטור הפיננסי החלש ביותר: היא לא גוף סטטורי עצמאי כמו מקביליה, בנק ישראל ורשות ניירות ערך, ותקציביה ומשאביה נמוכים משלהם. החולשה התבטאה גם בפרשת קופות הגמל של סלייס, שנמצאת בפיקוחה, וסימן השאלה שנוצר סביב מאות מיליוני שקלים של כספי החוסכים.
אלא שבמקום לחזק את הרשות, מחלישים אותה: במשך שנה וחצי היה לה יו"ר שהוגדר ממלא מקום, כי שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', לא חשב שדחוף למנות לה יו"ר קבוע. נוסף על כך, הוועדה לבחינת פערי רגולציה שהקים משרד האוצר השנה עשויה ליטול ממנה סמכויות לטובת רשות ניירות ערך, צעד שאם יתממש יחליש אותה. אם זה לא מספיק, בתחילת השבוע נודע שחברי הכנסת דוד ביטן ומשה גפני הגישו הצעת חוק שלפיה כמעט כל הוראה שרשות שוק ההון תרצה לקבוע תצטרך לקבל את אישור ועדת הכספים. אם אכן יעבור, החוק יפגע בעצמאות הרשות ויחשוף אותה ללחצים פוליטיים. פרשת סלייס הראתה שהפיקוח של רשות שוק ההון אינו מיטבי, אך הפתרון צריך להיות בחיזוקה, הרחבת סמכויותיה בתחום הביקורת ואולי אף לייצר לה מנגנון של אכיפה מינהלית, וכמובן להגדיל את משאביה כך שיהיו דומים לרגולטורים פיננסיים אחרים. הממשלה והכנסת פועלות הפוך — הן ממשיכות ומחלישות.
/// עירית אבישר
כשתגובה נהפכת מדיאלוג לפעולה חד־צדדית
מאז הירי של חזבאללה שגרם למותם של 12 ילדים ובני נוער במג'דל שמס, לא מפסיקים לדבר על התגובה הישראלית – האם היא תהיה קשה או שתכיל את האירוע במידה מסוימת? היכן ישראל תתקוף והיכן לא, והאם התגובה תוביל להסלמה ניכרת או למלחמה כוללת, ועוד ספקולציות על השאלה איך נגיב אנחנו וכיצד הם יגיבו בתמורה? וחוזר חלילה.
תגובה אכן יכולה לייצג דו־שיח. לאו דווקא חיובי, אך כזה שבהחלט מתנהל: מישהו עושה משהו ומישהו אחר עושה משהו בתגובה. נשמע כמו פיזיקה פשוטה. בחודשים האחרונים ישראל וחזבאללה אכן מנהלים סוג של שיח התשה סביב ריקוד של מלחמה מוגבלת כזו. שני הצדדים משתדלים לירות על מטרות צבאיות כדי שהצד השני לא יגיב חזק מדי. נדמה שהתגובה מנוסחת ככלל מוסכם. אפשר כבר לדעת שאם ישראל מחסלת בכיר בחזבאללה – הארגון יגיב בירי נרחב במיוחד. אבל איך מגיבים על הרג של 12 ילדים? מהו המסר שאנו מעוניינים להעביר? ואיך נדע שהצד השני לא יגיב במלחמה כוללת? משום כך, כשמגיבים אחד לשני – צריך לכל הפחות שפה משותפת.
אבל לפעמים תגובה אינה דו־שיח אלא פעולה חד־צדדית. קצת כמו התגובה המכונה טוקבק – המוני מגיבים יכולים להגיב בנאצה לכתבה, אבל הם לא באמת מעוניינים לקדם שיח כלשהו. כעת, נשאלת השאלה אם כשמגיבים, גם חושבים היטב על העתיד.
/// דור סער־מן
