איסמן (מימין) מפריח בלון גופרית דו־חמצנית. אף שהמיזם שלו נשען על מדע רעוע, הוא כבר משווק אותו לציבור. צילום: Luke Iseman
חם. לוהט. מתפוצץ
אקלים בוער, תעשייה רותחת
האקלים המשתולל ושיאי החום שנשברים גורמים ליותר ויותר רעיונות מהשוליים של הנדסת האקלים לקבל מימון: מהפרחת בלוני גופרית, דרך שיגור לוויינים עם מראות ועד ריסוס כימיקלים באטמוספירה. אבל בהיעדר רגולציה ראויה, הגבולות בין גופי מחקר רציניים ליזמים פזיזים מיטשטשים, הקונספירציות משגשגות, המחוקקים משתוללים - והמחקר שחיוני להצלת כדור הארץ עלול להיבלם
באפריל 2022 לוק איסמן החליט לקחת את גורל האנושות לידיו, והתחיל להפריח בלונים מלאים בגופרית דו־חמצנית לסטרטוספרה — השכבה האמצעית של האטמוספרה. המטרה: לחסום את קרני השמש, להנדס את מזג האוויר ולבסוף להציל את העולם ממשבר האקלים. מה זה משנה ש־Make Sunsets, הסטארט־אפ שהוא הקים רק באותה השנה, נשען על מדע רעוע, שאין לו שום ניסיון בתחום, ושאוניברסיטת הרווארד ניסתה לקדם פתרון דומה במשך חמש שנים ללא הצלחה? העיקר שאפשר כבר לתרגם את המאבק בהתחממות הגלובלית למקור הכנסה: תמורת 38 שקל הוא מוכר קרדיט קירור אחד, ש"מקזז טונה אחת של פחמן דו־חמצני למשך שנה", כפי שמוס00בר באתר החברה. אבל אל חשש, "ניתן לבטל את הרכישה בכל עת".
לדברי החברה, היא גייסה 750 אלף דולר, בין השאר מ־Boost VC ו־Pioneer Fund, והפריחה עד כה כבר עשרות בלונים. אך השפעה משמעותית על האקלים עדיין לא ניכרת. מה שכן הצליחה החברה לעשות הוא לעצבן את מקסיקו — שם איסמן ביצע את הניסויים הראשונים שלו. בינואר השנה המדינה אסרה הפרחת בלוני גופרית דו־חמצנית משטחה והבהירה כי Make Sunsets פעלה בלי להודיע על כך לרשויות או לקבל את הסכמתן.
איסמן אינו היחיד. שיאי החום הולכים ומקצינים, ולפי דו"ח מיוני של שירות האקלים האירופי קופרניקוס, כבר 13 חודשים ברציפות נשברים שיאי הטמפרטורה הממוצעת בעולם. יוני 2024 היה החודש השלישי החם ביותר בהיסטוריה המתועדת, אחרי יולי ואוגוסט 2023. כשזה המצב, כישלון המדינות לקדם פתרונות מספקים רוח גבית ליותר ויותר יזמים לשחק את אלוהים עם מזג האוויר. וכך, בטענת "אין ברירה", רעיונות מהשוליים של הנדסת האקלים מקבלים הכשר ומימון, ועוקפים את הרשויות בדרך לאטמוספרה.
אך האם אכן מדובר בחוסר ברירה או הסחת דעת מסוכנת, גם אם לא מכוונת, מפתרונות אמיתיים וארוכי טווח? מה מסוכן יותר — לעשות את זה או לא לעשות את זה? ומה לגבי הנזק שנגרם מתיאוריות הקונספירציה על הנדסת האקלים, שמשתרשות בקרב הציבור, ומהפוליטיקאים שתופסים עליהן טרמפ?
.
רצים בלי לחשוב מה עלול לקרות
הפתרונות החדשניים להאטת ההתחממות הגלובלית מקודמים לעתים בלחץ ובחופזה, עד כדי כך שהם לא מתעכבים מספיק על ההשלכות האפשריות שלהם. כך למשל, המיזם האמריקאי Bright Ice שואף להילחם בעליית פני הים על ידי כיסוי קרחונים בחומרים מחזירי אור, כמו מיקרוספרות זכוכית או בועות זעירות וחלולות, כדי לעכב את ההמסה שלהם. אך הפרויקט נתקל בהתנגדות בקרב השבטים הילידיים שבאלסקה בטענה שכיסוי הקרח פוגע בחיות הבר.
הסטארט־אפ הקנדי Planetary Technologies, שנתמך בידי ספוטיפיי וזכה בתחרות X Prize של אלון מאסק, מוסיף מגנזיום הידרוקסיד לאוקיינוס כדי להפחית את החומציות שלו ולשקם את יכולתו לספוג יותר מהפחמן שפולטת האנושות לאוויר. בדומה לו גם מכון Woods Hole האמריקאי משליך אלפי ליטרים של נתרן הידרוקסיד לים. הבעיה היא שאין כל ערובה לכך שהחומרים שהם שופכים יתמוססו כראוי, ועל הדרך הם עלולים גם לשבש תהליכים טבעיים שקורים בקרקעית האוקיינוס — אחרי הכל אין הרבה ידע על האופן שבו יגיבו יצורי המעמקים להתערבות כזו.
יש גם הרבה סתירות בין מיזמי הנדסת האקלים השונים. כך למשל, התת־תחום Solar Radiation Modification (ובקיצור: SMR) כולל שלל רעיונות יצירתיים להחדרת חומרים לאטמוספרה העליונה שיחזירו אור מהשמש: פרויקט באוניברסיטת וושינגטון שואף להפעיל צי ספינות שיתיזו ללא הרף טיפות זעירות של מי ים לאוויר כדי להגביר את ההשתקפות של העננים, וכך לחסום חלק מקרני השמש מלהגיע אלינו; הפרויקט CoolEarth, שעליו עובד הטכניון עם המרכז הלאומי לחלל ומדעים באיחוד האמירויות ואימאג'סאט אינטרנשיונל (ISI) הישראלית, שואף להציב שמשיית ענק בחלל — בגודל של ארגנטינה — כדי לחסום כמות מכרעת של קרינת שמש; ואילו הארגון MEER, שהוקם בידי חוקר מאוניברסיטת הרווארד, רוצה להציב מראות על פני האדמה והמים ולהפנותן לשמים כדי להקפיץ בחזרה את קרינת השמש.
אף ישות מוסמכת, לאומית או בינלאומית, לא התגייסה כדי להעריך את הסיכונים או ההשפעות הפוטנציאליות של הנדסת האקלים. אין גם שום הליך שבו גופי רגולציה כלשהם בוחנים אילו ניסויים נחשבים הגיוניים או סבירים
אך בשונה מכל אלה, הסטארט־אפ Reflect Orbital מקליפורניה רוצה דווקא להגביר את קרני השמש שמגיעות לכדור הארץ, באמצעות עשרות לוויינים עם מראות מסתובבות שישוגרו לגובה של 600 קילומטר וינועו מהקוטב הצפוני לדרומי ובחזרה. מטרתו היא לספק לכדור הארץ 30 דקות נוספות של אור שמש ביום, שיגבירו את ייצור האנרגיה הסולארית. המנכ"ל והמייסד בן נובאק, יוצא SpaceX, מתכנן למכור כך אנרגיה סולארית בשעות החשכה, ומציע כבר עכשיו הרשמה מוקדמת למי שמעוניינים "לשריין אור שמש".
אז האם צריך לצמצם את אור השמש כדי להפחית את התחממות האקלים או דווקא להגביר אותו כדי לספק יותר אנרגיה ירוקה? באין גוף מפקח שיכריע בסוגיה — כל התשובות נכונות.
וישנם כמובן גופים שמסיבים נזק של ממש בניסיון שלהם לתקן בעיה. כך למשל, חברת הנפט Occidental בנתה מפעל בטקסס ליצירת ואקום שישאב כמויות אדירות של אוויר, יסיר ממנו פחמן דו־חמצני וינעל אותו עמוק מתחת לאדמה בתהליך של לחץ קיצוני שימצק אותו. החברה מבטיחה ללכוד כך עד 500 אלף טונה פחמן דו־חמצני, וכבר חתמה על חוזים ארוכי טווח עם אמזון, AT&T ויוסטון אסטרוס. למרבה הצער, בתהליך היא גם מפיקה שמנים וחומרים מזהמים אחרים. ולכן כדי לפצות על כך היא הזרימה 1.1 מיליארד דולר לסטארט־אפ Carbon Engineering, שפיתח דרך לספוג פחמן דו־חמצני מהאוויר.
מה מזיק יותר: לפעול או להימנע?
כשסטארט־אפ נכשל הוא נסגר, המייסדים עוברים לפיתוח הבא והמשקיעים מוחקים את ההשקעה מהפורטפוליו. אבל כשמיזם הנדסת אקלים נכשל, דפוסי מזג האוויר יכולים להשתבש לחלוטין, אזורי ספר יכולים לחוות הצפות נרחבות או בצורת, ומיליארדי אנשים עלולים לסבול. בהתחשב בכך שיש לנו רק כדור ארץ אחד, החרדה הכללית מפני גישת "פעל עכשיו ומקסימום תתנצל אחר כך", שמאפיינת את מגזר הטכנולוגיה, לא מתקבלת במקרה זה ברוח חיובית.
הנדסת אקלים נמצאת ביישום כבר כמעט 100 שנה. כבר משנות הארבעים של המאה הקודמת מדינות רבות נוהגות לזרוע עננים — פיזור במטוסי ריסוס של חומרים כימיים, כמו מלח היגרוסקופי, שגורמים לזירוז תהליך יצירת טיפות המים. ישראל אפילו נחשבה מעצמה בתחום. אבל עד היום אין ביסוס מדעי לאפקטיביות של ההליך, כי קשה לקבוע אם גשם אירע בשל הזרקת עננים או תהליך טבעי. מה שבטוח הוא שזו מטרה פופולרית להאשמות כשמזג האוויר משתבש.
כך היה באפריל האחרון כשביום אחד איחוד האמירויות חוותה כמות גשם כמעט אפוקליפטית, שאילצה בתי ספר, משרדים ועסקים להיסגר והפכה את שדה התעופה הבינלאומי של דובאי לאגם קטן. באותו היום נמדדה כמות משקעים שיורדת בשנה בחצי האי ערב, אחד האזורים היבשים בעולם. הציבור המבוהל הטיל את האשם על מאמצי זריעת העננים הממושכים של המדינה. ואף שההסבר ההגיוני יותר הוא שמזג האוויר הקיצוני נגרם מההתחממות הגלובלית — אי אפשר לבוא בטענות לאמירתים. אחרי הכל הממשלה שלהם מבטיחה להם כבר שנים שזריעת עננים יכולה להגדיל את כמות הגשמים ב־10%–30%.
ואם טכנולוגיה ותיקה ותמימה יחסית כמו זריעת עננים מחוללת פאניקה ציבורית, הרי שטכנולוגיות SMR מקימות עליהן יוזמות להסכמים בינלאומיים שיאסרו שימוש בהן, כמו הארגון Non Use Agreement on Solar Geoengineering, שהוקם למטרה הזו בלבד. למה דווקא התחום הטכנולוגי הזה מעורר עניין רב כל כך? אולי כי הוא הכי מפחיד, אולי משום שהוא חביב ההייטק ואולי מפני שהוא עמד בבסיס העלילה הדיסטופית של הספר והסרט המצליחים "רכבת הקרח", שבהם ניסוי כושל לרסס אירוסולים (חלקיקים המרחפים באוויר ומשמשים גרעינים להתעבות של אדי המים) הכניס את כדור הארץ לעידן קרח.
ואולי SMR מעורר חרדה כי הוא היחיד שנשען על מקרה היסטורי: ב־1991 התפרץ הר הגעש פינטובו שבפיליפינים ושחרר 17 מיליון טונה של גופרית דו־חמצנית לתוך הסטרטוספרה. לפי ההערכות, נוכחות החלקיקים בין השמש לשטח כדור הארץ הביאה לצניחה של כחצי מעלת צלזיוס על פני הכוכב לשנה אחת ויצרה מזג אוויר חריג, שהתבטא, בין השאר, בשיטפונות העזים שישראל חוותה ב־1992.
Make Sunsets וחוקרים אחרים רוצים לחקות את המקרה הזה עם עשרות מטוסים שירססו את הסטרטוספרה בכימיקלים שוב ושוב. הבעיה היא לא רק שאף אחד לא יודע אם מהלך כזה יכול להצליח, אלא גם שלאף אחד אין מושג כמה גרוע הכל יכול להשתבש. תחזיות האימים מדברות על שיבוש דפוסי מזג האוויר, הצפות נרחבות או בצורות, פגיעה בשכבת האוזון ופגיעה באספקת המזון בשל הפחתת כמות השמש ליבולים או בגלל הפחתת הגשמים (או שניהם). מי יודע? אפילו הפסקת התוכנית יכולה לגרום לעלייה פתאומית בטמפרטורות, שלא תאפשר למינים ומערכות אקולוגיות להסתגל. "אם חושבים על הנדסת אקלים כניתוח ניסיוני, הממצאים שלנו מצביעים על כך שתופעות הלוואי של הטיפול גרועות כמו המחלה המקורית", נכתב במגזין "Nature" עוד ב־2018.
ומצד שני, למרות כל תחזיות האימים, תוכנית הסביבה של האו"ם תיארה את טכנולוגיות SMR בדו"ח האחרון שלה, מפברואר 2023, בתור הדרך היחידה לקרר את כדור הארץ בטווח הקצר. ולאור מצב האקלים המידרדר במהירות, ייתכן שזו האופציה הכי טובה שיש בנמצא.
אל תגעו להם בשמש
הבעיה הגדולה של תחום הנדסת האקלים היא הדימוי המאיים שלו. לצד מיזמים סוררים שמושכים כותרות, יש המון גופי מחקר מכובדים ומיינסטרימיים, שבאמת מנסים להציל את האנושות ונוקטים אמצעי זהירות נדרשים, אך נתקעים בשלב של שכנוע הציבור וועדות מדעיות שהניסויים שלהם בכלל לגיטימיים. כך למשל, ב־2017 חוקרים מאוניברסיטת הרווארד רצו לחקור כיצד אירוסולים מתנהגים בסטרטוספרה. כחלק מהניסוי הם תכננו לשגר בלון לגובה כ־20 קילומטר, שישחרר לאוויר חלקיקים זעירים של סידן פחמתי — גיר לא מזיק. הבלון היה אמור לנוע באופקיות במשך כקילומטר אחד, ואז לבצע סיבוב פרסה דרך אבק הגיר כדי לזהות את החלקיקים, למדוד כיצד הם משתנים במשך הזמן, כמה אור שמש הם מחזירים ופרמטרים אחרים.
אבל כשנודע לתקשורת האמריקאית על הניסוי המתוכנן, הכותרות היו סנסציוניות. "הרווארד מתכננת לחסום את השמש" היתה הכותרת הפופולרית, שבאמצעותה תיארו מרבית האתרים את הניסוי. הביקורת הציבורית האדירה אילצה את הרווארד להחליף את מיקום הניסוי, ורק ב־2020 החוקרים קיבלו אישור מתאגיד החלל השבדי לניסוי בשבדיה. אלא שמיד עם פרסום הדבר, מועצה שמייצגת את שבט סאמי הילידי כתבה לוועדה המייעצת כי מדובר ב"טכנולוגיה הכרוכה בסיכונים עם השלכות קטסטרופליות, כולל סיום לא מבוקר והשפעות סוציו־פוליטיות בלתי הפיכות.... ההפך הישיר מהכבוד שמלמדים אותנו כעמים ילידיים להתייחס לטבע". הלחץ עבד, והניסוי הושהה. ב־2023 החוקר הראשי דיוויד קית' עזב את האוניברסיטה והקים מחלקה מתחרה באוניברסיטת שיקגו. ובמרץ השנה הודיעה הרווארד שהיא מבטלת את הניסוי, בלי ששיגרה ולו בלון ניסוי קטנטן אחד.
מיליארדרים הם השטן?
מחלקת הנדסת האקלים של הרווארד קמה בעזרת מענק ממייסד מיקרוסופט ביל גייטס. והוא לא המיליארדר היחיד שרוצה לחסום את אור השמש: ג'ורג' סורוס מימן פרויקט להבהרת העננים שמעל האזור הארקטי כדי לעכב המסת קרחונים; ג'ף בזוס גייס את כוח המחשוב של אמזון, ענקית הקמעונאות שלו, כדי לבצע סימולציות על ההשפעות האפשריות של החדרת גופרית דו־חמצנית לאטמוספרה; ושני הגופים המממנים הגדולים ביותר של הנדסת האקלים — SilverLining ופרויקט "הפילנתרופיה הפתוחה" — נתמכים בידי אחד ממייסדי פייסבוק דסטין מוסקוביץ, המיליארדרית רייצ'ל פריצקר, שותף ההון סיכון ביל טרנצ'רד וסטיב סטרונגין מגולדמן זאקס.
השמות הגדולים האלה יכולים אולי גם להסביר את עוצמת תגובת הנגד שמעוררות יוזמות מדעיות שאמורות לפעול לטובת האנושות. אחרי הכל, המתח שבין ענקיות הטכנולוגיה למדינות וגופים רב־לאומיים עמד בבסיס הפרשות הכי גדולות של השנים האחרונות, והקונספירציות שנלוו להן — מההשפעה על מערכת הבחירות בארצות הברית ב־2016, שבה מארק צוקרברג היה הנבל הגדול, ועד משבר הקורונה, שאיכשהו נתפס בידי יותר מדי אנשים כמעשה ידיו של גייטס.
לגנותן של חברות ההייטק ייאמר שהן עצמן לא עושות מספיק כדי לפעול בשקיפות הנדרשת כדי להפיג את המתח מסביבן. להגנתן ייאמר שאף ישות מוסמכת, לאומית או בינלאומית, לא התגייסה כדי להעריך את הסיכונים או ההשפעות הפוטנציאליות של הנדסת האקלים. אין גם שום הליך שבו גופי רגולציה כלשהם בוחנים אילו ניסויים נחשבים הגיוניים או סבירים. לכן כיום כל אחד יכול לזרוק מה שבא לו לאוויר, תרתי משמע.
"במקום להסתמך על מדע כדי להפריך כראוי קונספירציות, מחוקקים הפכו אותן ללגיטימיות על ידי חקיקה", מזהיר פרופ' ג'סטין מנקין. הלחץ כה רב שממשל ארצות הברית פרסם הבהרה שאין לו חלק בשום ניסוי על קרינת השמש
זה לא שאין ניסיונות להסדיר את התחום: עוד בוועידת המגוון הביולוגי של האו"ם ב־2010 נקבע מורטוריום (הנחיה לעכב פיתוחים) עולמי על הנדסת אקלים בקנה מידה גדול. אך זהו מורטוריום מיושן, שמנוסח בשפה מעורפלת ולא חל על ניסויים בקנה מידה קטן, כמו זה של Make Sunsets; בסוף 2022 יותר מ־500 חוקרים מ־67 מדינות שונות חתמו על מכתב פתוח לעצירה עולמית כללית בהנדסת אקלים; וביוני 2023 האיחוד האירופי קרא לניתוח יסודי של סיכוני התחום, ואמר שמדינות צריכות לדון כיצד להסדיר את פריסת הטכנולוגיה.
הבעיה היא שהמדינות השונות לא מצליחות להגיע להסכמות, מה שמותיר את התחום פרוץ. כך למשל, בפברואר הציעה שווייץ בעצרת האו"ם להקים קבוצת מחקר מדעית שתבחן טכנולוגיה לחסימת קרני השמש. אך כמה מדינות אפריקאיות חששו שעצם הקמת הקבוצה ייתן לגיטימציה לשיטות הניסיוניות ודרשו שההחלטה תכלול הבהרה שלא ייעשה שימוש בהן. בעקבות ההתנגדות ההצעה נדחתה. שווייץ, אגב, ניסתה להעביר החלטה דומה ב־2019, וגם אז נכשלה.
בעקבות הכישלון פרסם במרץ ראש הסוכנות הסביבתית של האו"ם אזהרה כי טכניקות ניסוי לקירור האטמוספרה על ידי חסימה חלקית של השמש הן מסוכנות ועתידות לפגוע בחיות בר, אוקיינוסים, שכבת האוזון וביבולים. זאת אומרת — היזהרו, אבל אף אחד לא יעצור אתכם אם תעשו ניסויים (קטנים) לשנות את הסטרטוספרה, אין חוקים או כללים בינלאומיים בנושא.
ואכן, חודש לאחר מכן החלה אוניברסיטת וושינגטון בניסוי שבו ירו אירוסולים לאוויר מתותח על ספינה שעגנה בנמל בסן פרנסיסקו. הניסוי, שנשמר בכוונה מתחת לרדאר כדי למתן ביקורת ציבורית, נועד לבדוק עד כמה האירוסולים יכולים לנוע מחוץ למעבדה. בתוך חודש ועם היוודע דבר הניסוי הציבור, הוא נסגר בידי פקחים מקומיים. ביוני האיחוד האירופי קרא שוב למסגרת בינלאומית לניהול מאמצי הנדסת אקלים, גם קריאה זו לא זכתה לתגובה.
חושדים בכל מטוס סילון
במצב עניינים שכזה, אין זה מפתיע שתיאוריות הקונספירציה משגשגות. רבים בטוחים שברוני הטכנולוגיה מנסים לשלוט במזג האוויר כדי לפגוע ביבולים, שהממשלות מנסות לסמם את ההמונים ושאויבי המדינה פתחו במערכה סודית של לוחמת אקלים (Climate Warfare).
הלחץ הקונספירטיבי כה גדול, שלפני חודש ה־BBC פרסם מאמר על הנדסת אקלים עם גילוי דעת יוצא דופן על כך ש"אנו חווים עלייה גבוהה בביקורת ברשתות החברתיות שמאשימה אותנו בטיוח פרויקטים סודיים" הקשורים לכאורה להנדסת אקלים. בערך באותו הזמן, אחרי שנחשף הניסוי של אוניברסיטת וושינגטון, ממשל ביידן פרסם הצהרה שלפיה "ממשלת ארצות הברית אינה מעורבת בניסוי על קרינת השמש המתרחש באלמדה, קליפורניה, או בכל מקום אחר". רק שלא יחשדו לרגע שהם מנסים לשחק במזג האוויר.
ובעידן הנוכחי, בכל מקום שבו יש תיאוריות קונספירציה, יימצאו גם הפוליטיקאים — ציניים או סהרוריים — שיפמפמו אותן. במאי העבירה מדינת טנסי חקיקה מהירה וראשונה מסוגה, שאוסרת כל ניסוי הקשור להנדסת אקלים. מחוקקים באילינוי, קנטקי, מינסוטה, ניו המפשייר, פנסילבניה, רוד איילנד ודרום דקוטה פועלים להעביר חקיקה דומה. אחד התומכים בחקיקה הוא הסנאטור הרפובליקני פרנק ניסלי, שהביע בדיונים פתוחים התנגדות להנדסת אקלים מחשש ל־"Chemtrails". מדובר בתיאוריית קונספירציה פופולרית, שלפיה הפסים הלבנים (Contrails) שנוצרים על ידי מנועי מטוסי סילון בשמים אינם תוצר של התעבות אדי מים, אלא כימיקלים שהממשלה מרססת כדי לשלוט בהתנהגות התושבים או שהאויב מרסס במסגרת לוחמת אקלים.
"אם תסתכל למעלה יום אחד, זה יהיה ברור", אמר ניסלי באחד הדיונים. "למחרת הם ייראו כאילו כמה מלאכים שיחקו איקס עיגול. הם בכל מקום. יש לי תמונות בטלפון שלי עם ציור של X ממש מעל הבית שלי. במשך שנים הם הכחישו שהם עושים משהו".
ג'סטין מנקין, מדען אקלים במכללת דארטמות', תמצת את הבעייתיות בגישתו של ניסלי בפרט, וביחס הרווח להנדסת אקלים בכלל: "במקום להסתמך על המדע כדי להפריך כראוי אמונות קונספירטיביות, מחוקקים הפכו אותן ללגיטימיות באמצעות חקיקה". ומי שייפגע מכך הכי הרבה הוא כמובן כדור הארץ.
