ארץ הבחירה

.

.

1 תארו לעצמכם שהיינו יכולים להציץ קדימה בזמן, לשנת 2035, ולראות לאן הגענו. רק לדקה, לא יותר מזה. לראות איך נראית מדינת ישראל, איך נראים גבולותיה, איך נראה המרקם החברתי, איך נראית הכלכלה, מה רמת החיים של ילדינו. מה היינו רואים שם, בעוד עשר שנים?

השאלה הזו מטרידה אותי מאוד לאחרונה, ואני בטוח שהיא מטרידה עוד ישראלים רבים. אחרי שנתיים קשות מאוד, קשות מנשוא, ישראל נמצאת באחת התקופות הקריטיות בתולדותיה. מהצומת שבו אנחנו נמצאים מתפצלות כמה דרכים. חלק מהן מובילות למקום רע, חלק למקום רע מאוד; בתרחישים האיומים במיוחד ישראל היא מקום שאי אפשר לחיות בו. אבל יש גם דרכים שמובילות אותנו למקומות טובים יותר. למדינה עם רמת חיים גבוהה יותר, עם ביטחון רב יותר, עם כלכלה מפותחת ומגוונת יותר. זו החלטה שלנו, הישראלים, באיזו דרך נבחר ללכת. שום דבר אינו נגזר מלמעלה.

אתחיל דווקא מהחדשות הרעות, כדי לגמור איתן מהר ולשים אותן בצד: ישראל של עוד עשר שנים תהיה צפופה יותר, וחמה יותר. יחיו כאן 13-12.5 מיליון אנשים. רובם יגורו באזורים שבהם רוב הישראלים גרים היום. בירושלים לבדה האוכלוסייה תצמח בכמעט 50%, כלומר כמעט עוד כחצי מיליון ישראלים יגורו בה. ערים שלמות בדרום, למשל ירוחם או דימונה, יכפילו את אוכלוסייתן. זו קפיצת גדילה משמעותית שתשפיע מאוד על כל היומיום שלנו. על הצפיפות בכיתות הלימוד, על התורים לרופאות מומחיות, על הפקקים. מאחר שקצב ההשקעה בתשתיות תחבורה ציבורית בישראל לא מדביק את קצב גידול האוכלוסייה, ואף עלול להיפגע בשנים הקרובות בגלל האילוצים התקציביים — זה יהיה ממש נס אם קו המטרו הראשון בגוש דן יפעל ב־2035 — הכבישים יהיו עמוסים יותר, ואנשים יבזבזו זמן רב יותר בהגעה למקום העבודה ובחזרה הביתה. זו אינה פרשנות, אלא משהו שהרבה יותר קרוב לעובדה. זה הבסיס שאיתו אנחנו צריכים לעבוד. רוב הדברים האחרים הם בידיים שלנו.

2 קחו למשל את נושא הביטחון. איך ייראו גבולות המדינה ב־2035? אני משער שגם בעוד עשור חלק מהם עדיין לא יהיו מוגדרים, וכן, אני מתכוון לגבול שאין לנו עם הפלסטינים. אבל אני מקווה שאירועי השבועיים האחרונים, ששיאם בחיסול מזכ"ל חזבאללה חסן נסראללה, יניחו את היסודות לסדר חדש במזרח התיכון. אם בשבועות או בחודשים הקרובים ישראל תצליח להדוף במידה משמעותית את מדינות וארגוני הציר האיראני ותסחוף אחריה גם את ארצות הברית ובנות ברית אחרות, זו עשויה להיות נקודת מפנה משמעותית במפת האזור. אינני יודע אם נגיע להסכמים עם מדינות אויב — אם כי אפשר לדמיין הסדר מדיני עם לבנון בעשור הקרוב — אבל הסיכוי לגיבוש ברית אסטרטגית אזורית עם סעודיה, בגיבוי אמריקאי, הוא לא רע.

אם ללמוד מהניסיון של הסכמי אברהם, שהגדילו את היקף הסחר בין ישראל ומדינות המפרץ פי עשרה בתוך שלוש שנים, ברית עם סעודיה יכולה להקפיץ את רמת החיים כאן באופן משמעותי. סעודיה היא יעד סחר אדיר בפני עצמו, כי היא משקיעה תקציבים דמיוניים בגיוון הכלכלה שלה כך שלא תהיה תלויה רק בנפט ובדלקים אחרים. אם אפילו פירורים מההשקעות האלה יגיעו להייטק הישראלי, נראה אותו על ספידים, עם מקורות הון חדשים שיהפכו אותו לתלוי פחות בכסף אמריקאי. שינוי כזה יפתח את הענף לשווקים חדשים שיכולנו רק לדמיין — ערב הסעודית יכולה להיות פתח לעולם הערבי המתון, למדינות גדולות שאנחנו לא סוחרים איתן כיום, כגון אינדונזיה (275 מיליון אנשים, עם קצב צמיחה כלכלי של 5% בשנה).

הדרך לעתיד טוב יותר עוברת בהחלפת הממשלה, משום שהיא הוכיחה במעשיה שאיחוי חלקי החברה אינו מענייניה, וגם לא הצמיחה הכלכלית ארוכת הטווח של ישראל

שינוי המפה הגיאו־פוליטית במזרח התיכון וחתימה על בריתות כאלה יהיו מנוע משמעותי לעלייה ברמת החיים של כולנו. הסכמי אוסלו אומנם נכשלו כישלון מוחלט במטרה המרכזית שלהם, אבל הם הובילו להישגים מרשימים בפתיחת הכלכלה הישראלית לעולם והפיכתה למה שהיא היום. לפני אוסלו ישראל היתה נתונה לחרם של העולם הערבי, מה שלא איפשר גם לחלק מהעולם המערבי להיכנס לכאן. אחרי אוסלו קיבלנו אינספור מותגים וחברות בינלאומיים, מפפסי ומקדונלד'ס עד אפל ואמזון. היום אנחנו מסתכלים על זה כעל מובן מאליו, אבל היסודות הונחו רק אז, באמצע שנות התשעים.

ערב הסעודית הבהירה באופן מפורש מאוד שהדרך להגיע לברית אסטרטגית איתה חייבת לעבור בהסדרת היחסים עם הפלסטינים. אני לא רואה את זה קורה תחת ההנהגה הנוכחית, מה שאומר שכדי להגיע לשם היא תהיה חייבת להתחלף. אם מספיק ישראלים ירצו בעתיד הזה, הוא אפשרי, והוא נמצא בהישג יד כבר בתוך עשור, פנטסטי ככל שזה נשמע כרגע.

3 בניית בסיס ביטחוני איתן ויציב היא תנאי הכרחי לצמיחתה של הכלכלה והחברה, אבל לא תנאי מספיק. מה הטעם בלהגן על החיים עצמם אם לא כדי ליהנות מאיכות החיים? ולכן גם אחרי שנבסס בריתות אסטרטגיות חדשות נצטרך להתפנות למשימה המרכזית האחרת שלנו: להצמיח את הכלכלה הישראלית. הרבה, ומהר. וכדי לעשות זאת נצטרך, לפני הכל, לאחות את החברה הישראלית. לא רק כדי שיהיה לנו נעים יותר לחיות כאן, אלא גם כי בלי זה לא נוכל להסכים על מטרות משותפות גדולות, ובעיקר לא נוכל לרתום את כולם למאמץ הכלכלי. ובעשור הקרוב המאמץ הכלכלי יהיה ניכר. גם אם ניצור בריתות אסטרטגיות, האיומים לא ייעלמו. תקציב הביטחון יגדל, בוודאות, השאלה היא רק בכמה.

ואת התוספת יצטרכו לממן המסים שלנו. לא רק אותה הם יממנו, אלא גם השקעות אדירות בשיקום הדרום והצפון ובהפיכתם למקומות ראויים לחיים, לאזורים אטרקטיביים. נוסף על כך נזרוק לפח בכל שנה עוד מיליארדי שקלים על תשלומי ריבית על החובות האדירים שלקחנו, ועוד ניקח, למימון המלחמה. הכל יחד יסתכם בתוספות של עשרות מיליארדי שקלים לתקציב המדינה בכל שנה. בלי עלייה משמעותית בהכנסות ממסים אין דרך לעמוד בזה.

בישראל שאני בוחר לדמיין כל חלקי החברה הישראלית מבינים את זה. כולם מבינים שגורלם כרוך בגורל החלקים האחרים בחברה, וכולם מסכימים שהם מעדיפים שרמת החיים שלהם תעלה, לא תרד. הדרך היחידה — היחידה — להתקדם לשם היא להיכנס לשוק העבודה, לעבוד בעבודות טובות שמשלמות שכר גבוה ולשלם מסים בהתאם. והדרך היחידה להשתלב בשוק העבודה בשכר גבוה היא לרכוש את המיומנויות המתאימות.

ב־2035 עתידים להיות כ־5 מיליון ישראלים בגילי העבודה העיקריים (64-25). חלקם היחסי באוכלוסייה יתכווץ מעט, כי ישראל נהפכת, בעת ובעונה אחת, למדינה צעירה מאוד, עם שיעור ילדים גבוה, וגם למדינה זקנה יותר, עם עלייה בשיעור בני 65 ומעלה. המשמעות היא שיחס התלות — מספר האנשים שאינם עובדים ביחס למספר האנשים שכן עובדים — גדל. כלומר הנטל על המפרנסים שצריכים לתמוך במי שאינם יכולים להתפרנס יגדל, כי יהיו רק 5 מיליון ישראלים שיישאו בנטל הזה. ולכן הם חייבים לשאת בו. הדרך להשגת המטרה הזאת, גם המטרה הזאת, עוברת בהחלפת הממשלה הנוכחית, משום שהיא הוכיחה במעשיה שאיחוי חלקי החברה אינו מענייניה, וגם לא הצמיחה הכלכלית ארוכת הטווח של ישראל.

4 בעוד עשר שנים אני אהיה באמצע שנות ה־50 לחיי. ילדיי יהיו בפתח חייהם הבוגרים. אחרי השירות הצבאי, אולי בטיול בעולם, אולי כבר בלימודים. בני כמה תהיו אתם ובני כמה יהיו הילדים שלכם? איזה עתיד אתם מדמיינים להם? האם נצליח לעלות על הדרך הנכונה מצומת הדרכים שאנחנו נמצאים בו כעת?

ערב שנת תשפ"ה, אנחנו מוכרחים לנסות. אנשים רבים תוהים אם יש להם קו אדום, אם יש אירוע חמור כל כך שאחריו לא יוכלו יותר להבליג, להמשיך בעסקים כרגיל, אם יש משהו שיטלטל את כל עולמם עד כדי כך שהם יעדיפו להפסיק לנסות — ולהגר מכאן למקומות אחרים.

לאנשים שונים יש קווים אדומים שונים. מלחמות מזעזעות מהסוג שאנחנו חווים בשנה האחרונה נוטות לערער את הרקמה האנושית שבבסיס המדינה הזאת. אחרי מלחמת יום כיפור, למשל, היה גל הגירה משמעותי של ישראלים שהחליטו שמספיק להם. גם בשנים שלאחר מכן קווים אדומים רבים נחצו — תושבים בצפון ובדרום חיו עשרות שנים תחת טילים ורקטות ולא עזבו, למרות הכל, פעיל השלום אמיל גרינצוויג נרצח בהפגנת שלום עכשיו בירושלים, ראש הממשלה יצחק רבין נרצח. לא חסרים קווים שכבר חצינו. אחרי כל אחד מהם, ורבים אחרים, היה אפשר לקום וללכת. ועדיין, כמו את הקו האדום של הכנרת, גם את הקווים האדומים האלה הזזנו, פעם אחר פעם, בניסיון להשתקם ולהמשיך הלאה.

עשינו את זה כי אנחנו אוהבים את המדינה הזו ומעוניינים לחיות בה, לא באחרות. תשמעו את זה מכל המשפחות שחוזרות אחרי שנים רבות בארצות הברית, למשל; הן מספרות שהיה להן קשה עם זה שהילדים נהפכו לאמריקאים. כולן ידעו היטב לאן הן חוזרות, וחזרו בכל זאת. ולכן ייתכן שלרובנו אין קו אדום, ואין טעם לחפש אחד כזה. מה שיש טעם לחפש הוא איך אנחנו יכולים להשפיע על הדרך שבה המדינה תלך, ולא לצפות מהצד בהידרדרות שלה.

ערב שנת תשפ"ה, מה שמחזק אותי הוא שבשנה החולפת הרבה מאוד ישראלים עשו בדיוק את זה, ועדיין עושים. בהתנדבות במטה משפחות החטופים, בארגון הפגנות ובהשתתפות בהן, בתרומות למילואימניקים ובני משפחותיהם, בסיוע לניצולי הטבח ולשאר משפחות עקורות, בהקמת ארגונים חדשים לניסוח חוזה חברתי חדש למדינת ישראל ולשינוי חברתי, במה שאתם לא רוצים.

זו בדיוק הדרך שבה אנחנו נלחמים על עתידה של מדינת ישראל, וזו בדיוק הדרך שבה אנחנו צריכים להמשיך להילחם. יש כאן שני מחנות, ליברלי ושמרני, שימשיכו להתגושש זה עם זה עוד שנים על שנים משום שתפיסות העולם שלהם שונות מאוד. זה בסדר. גם במדינות אחרות השמרנים נאבקים בליברלים, וחלק מהמדינות האלה כן מצליחות לנוע קדימה. כל עוד חוקי המשחק נשמרים, המאבק הזה אינו מנוע הרס אלא מנוע צמיחה, משהו שמניע את הכלכלה והחברה קדימה. זו רק אחת הסיבות שבגללן מוכרחים לשמור על כללי המשחק, ומוכרחים להיאבק בכל מי שמנסים לשבור אותם. ב־2023 המחנה הליברלי עצר את גלישתה של המדינה במורד המדרון הדמוקרטי. אני מאמין שנצליח לנצח שוב גם בעתיד. ואם לא, לפחות נדע שניסינו באמת.

הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות

מקור: הלמ"ס

עלות תועלת, המדור הקודם