"גם תחת הנאצים, גם במסע הארוך לארץ, גם באוהל עם מאה בנות - תמיד ישנתי טוב"

.

.

את גרה לבד?

"עם מטפלת מהפיליפינים. אני גרה כאן כ־65 שנה. בשיא חיינו בבית שמונה נפשות — בעלי ואני עם שלושת הבנים, אמא שלי, אמא שלה, וגם סבא מצד אבא. בעלי נפטר ב־1999".

.

את מרגישה בדידות?

"אני לא מכירה בדבר הזה. צריכים להסתדר עם מה שיש, בלי להתלונן ובלי להאשים אף אחד. לא משעמם לי. הבנים שומרים עליי ועוזרים לי בהסעות, מאז שוויתרתי על האוטו לפני כמה שנים. אחד מהם הולך איתי לפילהרמונית, בן אחר הולך איתי לאופרה והבן השלישי לוקח אותי לתיאטרון. בערך פעם בשבוע יוצאים כך, אבל זה לא מה שהיה פעם. אני גם בבריכה ארבע־חמש פעמים בשבוע".

למה יש בחדר השינה שתי מיטות?

"לפני שנה איבדתי את ההכרה בכניסה לקניון והתעוררתי למחרת בבית חולים. היה לי שבר בצוואר הירך והיו צריכים להחליף לי את המפרק. מאז התנועה שלי מוגבלת יותר, והבנים הביאו לי מיטה חשמלית; אני לא חושבת שאני צריכה את זה, אבל אני לא יכולה להתווכח על כל דבר. בינתיים הם לא הוציאו לי את המיטה הישנה, אז גם אני שואלת למה אני צריכה שתי מיטות בחדר".

מה שגרת השינה שלך?

"בדרך כלל אני נכנסת למיטה ב־22:00-21:00, אלא אם אני חוזרת מקונצרט ואז זה יותר מאוחר. ולפעמים אני נכנסת למיטה מוקדם יותר כי משהו 'הרג' אותי באותו היום".

מה יכול "להרוג" אותך?

"מישהו שמעצבן אותי".

מה את עושה לפני השינה?

"בעיקר קוראת, אפילו שעה־שעתיים. אני קוראת הרבה מאוד, בהונגרית, גרמנית, אנגלית ועברית, ותמיד במיטה. ולפעמים אני סורגת תוך כדי צפייה בטלוויזיה".

ואיך נראית השינה שלך?

"אני כמעט שלא מתעוררת, רק לפיפי, ואז חוזרת לישון וקמה ב־8:00".

שנ"צ?

"אף פעם. ישנים בלילה, לא ביום".

את מכירה עוד אנשים בגילך שישנים טוב כמוך?

"בעלי וכל החברים הישנים שלי כבר אינם, אבל לאחרונה יש לי כמה חברות בנות 70 פלוס, וכולן ערות כבר מ־6:00-5:00. הייתי צריכה להגיד להן לא להתקשר אליי לפני 8:00".

מה הסוד שלך?

"אין לי. אני חושבת שזה עניין של גנים — גם אמא שלי ישנה טוב".

צילום: יונתן בלום

איך נראתה הילדות שלך?

"אני בת יחידה למשפחה אמידה מאוד מבודפשט. אבא וסבא היו סוחרים בחיטה בבורסה, וסבא מצד אמא היה אדריכל. רוב הילדות גרנו בדירה ענקית, בבניין מפואר שסבא בנה. העושר של המשפחה לא התבטא בפינוקים, אלא בחינוך — תמיד היתה לי נני, בהתחלה אוסטרית, וכך למדתי גרמנית, וכשהייתי בת 4 הביאו נני מלונדון, שאדע גם אנגלית. עד היום אני זוכרת את שירי הילדים שלימדה אותי".

איפה הייתם במלחמת העולם השנייה?

"בבית הזה. כשהנאצים נכנסו, ב־1944, הבית הוגדר בית יהודי, עם כוכב צהוב, והצטרפו אליו עוד דיירים — סבא וסבתא וחברים שלהם. אבל רוב הגברים במשפחה נרצחו בשואה".

וגם אז ישנת טוב?

"איכשהו הדברים לא חלחלו לי לשינה. גם כשעליתי לארץ, בגיל 17. זה היה מסע של חודש, עם עוד חברה מהתנועה. הלכנו ברגל, נסענו ברכבות, אוטובוסים, באונייה, ובכל מקום, במחנות ביניים ובנסיעות — ישנתי טוב. באחת הרכבות, מזלצבורג לגבול האיטלקי, ישנתי על הרשת מעל המושבים, זו שמיועדת למטען. כשהגעתי לארץ שלחו אותי לקיבוץ כפר רופין, בעמק בית שאן. היה מאי, וכבר חם מאוד שם. ישנו באוהל גדול, אולי מאה בנות יחד, וגם שם ישנתי טוב".

אף פעם לא השתבשה לך השינה?

"רק כשעבדתי במשמרות. ב־1966 התקבלתי לאל על, להזמנות. העבודה היתה נהדרת, השינה היתה קטסטרופה — בעבודה במשמרות אתה עייף מאוד כל הזמן. הייתי חוזרת הביתה ממשמרות לילה ב־3:00, וב־6:00 השכנים כבר קמו ויצאו לעבודה. זה היה מעיר אותי, ואז בעלי והילדים היו מתעוררים ולא יכולתי לחזור לישון. אחרי שבע שנים עזבתי את אל על ועברתי לעבודה בסוכנות נסיעות, עם שעות עבודה נורמליות, עד שהפסקתי בגיל 86".

מה יש לך בשידה ליד המיטה?

"טלפון, משקפיים, שלט לטלוויזיה, קרמים ליובש ברגליים, סרט מדידה לסריגה, פנס שהילדים קנו לי אבל אני לא משתמשת בו ולקים שגם בהם אני לא משתמשת. כשהבנים לא מסיעים אותי אני משתמשת בגט, אבל יש לי גם כרטיס ביקור של מוניות גבעתיים ליתר ביטחון. יש פתקיות ועט כדי לרשום דברים, שלא אשכח; זה עניין של הגיל. למשל, פתאום קפץ לי לראש השיר 'How Much Is That Doggie In The Window?', והרג אותי מי זאת הזמרת. מיד כתבתי את השם, כדי לא לשכוח אותו בדרך מכאן למחשב".

jonbloomphoto@gmail.com

אור קטן, המדור הקודם