לוי. "הכי קל להיות במקום של מה אין לי. לומר: 'למה לי לקום מהמיטה? איבדתי ילד'. אבל מה שמקים אותי מהמיטה הוא מה שיש לי"
אמא. אדמה
"דווקא מתוך האובדן האישי, אני מבינה כמה חשוב להשקיע בצמיחה של המדינה"
ההודעה על נפילתו של בנה רותם הגיעה אל ד"ר מיכל לוי, המדענית הראשית במשרד החקלאות, בדיון חשוב ברשות החדשנות. עוד לפני תום השלושים היא כבר עלתה לכנסת כדי לבלום את הניסיון של האוצר לפגוע אנושות במחקר הישראלי. מבחינתה, המאבק על עתיד החקלאות וביטחון המזון הוא המורשת של רותם: "אם צריכים אותי כאן, אני כאן, נותנת את כולי"
.
.
בבית לוי לא היתה דפיקה בדלת. בבוקר 18 בדצמבר 2023 בני המשפחה היו שקועים בשגרה מלאה במקומות העבודה והלימודים. ד"ר מיכל לוי, המדענית הראשית של משרד החקלאות, היתה בדיון בוועידת השקעות ברשות החדשנות. "ואז העוזר של דרור בין (מנכ"ל רשות החדשנות) פתח את הדלת וקרא לי החוצה", היא נזכרת. "אמרתי לעצמי: אני כנראה נורא ווקאלית ונחרצת ובין לא מאוד אוהב את זה. אבל כשיצאתי החוצה והוא אמר לי 'בואי שנייה' כדי שאמשיך ללכת איתו, פשוט הבנתי. אמרתי לו: 'אני יודעת לאן אתה לוקח אותי. יש לי בן בעזה. אני לא באה איתך'.
"צעדתי איתו במסדרון בין המשרדים עד שהגענו לצד השני של חדר הישיבות, וכל הזמן המשכתי לומר לו: 'אני לא רוצה ללכת איתך'. ואז ראיתי שלושה חיילים עומדים מולי, ופשוט התיישבתי על הרצפה וזהו". החיילים בישרו ללוי שרותם, בנה בן ה־24, סרן במילואים ששירת כסגן מפקד פלוגה ביחידת יהל"ם של חיל ההנדסה, נהרג בקרבות בשכונת שג'אעייה בעזה.
"אני אדם אחר מאז", אומרת לוי. "המוח שלי עובד היום אחרת, הזיכרון. אני מדענית, וזיכרון הוא משהו כל כך חזק אצלי, אבל המוח שלי עבר טראומה, ואנחנו בתהליך ריפוי בלתי פוסק. כל יום הוא חדש, כל יום הוא מאמץ. אני לא מאמינה שזה אנחנו, שזה שלנו, שזה רותם. כל הזמן אני אומרת לעצמי: 'זה אני? זה קרה לי? זה רותם?'. את לא מפנימה. גם היום, עם כל התמונות וסרטוני הווידיאו שלו — הוא כל כך חי, אבל הוא לא פה, והוא לא פה לתמיד. זה מאוד קשה".
.
"כמדענית, הזיכרון הוא משהו חזק עבורי. המוח שלי עבר טראומה, ומאז הוא עובד אחרת. כל יום הוא מאמץ, ואני לא מפנימה שזה קרה. עם כל התמונות וסרטוני הווידיאו - רותם כל כך חי, אבל הוא לא פה, והוא לא פה לתמיד. זה מאוד קשה"
לפני 7 באוקטובר רותם תכנן לגשת מבחן הפסיכומטרי בתקווה ללמוד רפואה. כבר ביום המתקפה הוא הוקפץ למילואים, ובחודשיים שלאחר מכן יצא הביתה רק שלוש פעמים. "הפעם האחרונה שהוא היה כאן היתה בשבת של חנוכה", נזכרת לוי. "במוצאי שבת נפרדנו. חיבקתי אותו וירדה עליי מועקה כזו שלא היתה לי בפרידות הקודמות. הפסקתי לנשום, והוא פשוט הרגיש את המועקה הזאת אצלי. אז הוא החזיק אותי בכתפיים, הרחיק אותי וחייך את החיוך המדהים שלו, נסך בי תחושת ביטחון. הוא לא אמר לי 'אל תדאגי', אלא: 'אמא, אנחנו בטוב. אנחנו עושים עבודה מאוד משמעותית. אנחנו חזקים ואנחנו יודעים למה אנחנו שם'. וזהו. אמרתי לו את המשפט המיותר 'שמור על עצמך', שאנחנו אומרים כנראה יותר בשביל עצמנו. וככה נפרדנו.
"עשרה ימים הסתובבנו, אסי בעלי ואני, עם המחנק הזה בגרון. ישבתי אצל סמנכ"לית משאבי האנוש במשרד ואמרתי לה: 'אני לא יכולה לנשום'. לא הצלחתי לחייך. אני לא יודעת להסביר את זה. אולי הנשמה שלו ידעה והעבירה לנו את התחושה?".
איך בכלל מתמודדים עם כזה אובדן?
"אני מחלקת את החיים שלנו לשני טורים בטבלה: בצד אחד מה יש לי, ובצד השני — מה אין לי. בטור של 'מה אין' יש רק שורה אחת, ובמה יש לי — המון שורות. ובכל זאת, זה מאמץ להישאר בצד הזה של הטבלה וזה קשה ומצריך עבודה כל הזמן. כי הכי קל להיות במקום של מה אין לי. להתעורר בבוקר ולומר: 'למה אני צריכה לקום מהמיטה? בשביל מה? אני איבדתי ילד'. אבל מה שמקים אותי מהמיטה הוא מה שיש לי, ואלה עוד שלושה ילדים מדהימים. הם בצד השני של הטבלה. וישנן שוהם (אלמנתו של רותם), שהיא מדהימה ובכל נימי נפשנו, ומעיין, בת הזוג של רועי (הבן הבכור של לוי), שהיא חלק מהלב והמשפחה שלנו. זה מקור הכוח שלנו. אנחנו רוצים שיהיו להם חיים מלאים, ושמה שקרה לנו לא יכתיב איך ייראו החיים שלהם. קשה לחוות חוויות ולדעת שרותם לא איתנו, ושלעולם נהיה בהרכב חסר. אבל אנחנו שם אחד בשביל השני.
"באחד מימי השבעה רועי אמר לי: 'זה נכון שאלוהים לוקח את הטובים ביותר'. אמרתי לו: 'זה לא נכון — גם אתם הטובים ביותר'. ואנחנו באמת מאמינים בזה בכל לבנו. אנחנו חייבים לחשוב על איך אנחנו מביאים את החיים שלנו למקום טוב. אסי ואני חזרנו לעבודה ממש אחרי השבעה, ואנחנו רוצים לתת לילדים דוגמה אישית. דחפנו אותם לחזור ישירות למסגרת. זה קשה. לנגה היה קשה להתרכז בבגרויות, לאדוה היה קשה לחזור להיות מפקדת. רועי חזר למילואים מיד אחר כך, אפילו ששחררו אותו — הוא חתם מיד על טופס התנדבות. אמרתי לו מה דעתי והוא אמר לי: 'אמא, תפסיקי. אם אני לא אלך, מי ילך?'".
"תפקידי הוא להסתכל קדימה"
לוי (54) נדרשה להתאושש מהר — לא רק לצורך השיקום האישי שלה, אלא גם כדי להציל את המחלקה החשובה שהיא מובילה. בדיונים על התיקונים בתקציב שהתקיימו בינואר החליטו אנשי אגף התקציבים באוצר שאין צורך ביחידות המדען הראשי במשרדי הממשלה וביקשו לסגור אותן כליל, אף שמדובר ביחידות שאחראיות למנועי הצמיחה של המשק באמצעות השקעות במחקרים חדשניים וסיוע לסטארט־אפים. היחידה של לוי במשרד החקלאות קריטית במיוחד כי היא תורמת תרומה מכרעת לביטחון המזון בישראל — היא מסייעת לחקלאים לאמץ פרקטיקות טובות יותר, לטפל במזיקים, להפחית חומרי הדברה, להתמודד עם שינויי האקלים ועוד.
"כששמעתי על הקיצוץ, הזדעקתי", אומרת לוי. "נכון שהייתי בעיצומו של השבר העצום ביותר שיכול להיות, אבל עדיין יש לי אחריות. המחקר החקלאי בישראל יושב על כתפיי, ואם אני לא אהיה שם כדי לומר כמה הוא חשוב ומשמעותי, מי יעשה את זה? ואז מה יהיה? יקוצץ התקציב ולא יהיה מחקר, וזה אומר שלא תהיה חקלאות בישראל. המחקר הוא זה שבנה חקלאות בתנאי אקלים בלתי אפשריים. הוא מה שמספק מענה לאתגרים החדשים שצצים בכל יום".
לוי והמדענים הראשיים במשרדים השונים השיבו מלחמה ואנשי האוצר חזרו בהם והודו בדיון בכנסת שפשוט לא הבינו את מהות היחידות ולא הכירו את פעילותן לפני שהחליטו לסגור אותן. במקום זה הם הורו לבסוף על קיצוץ של "רק" 50% בתקציביהן והקמה של קרן יישומית לאומית למחקר. אלא שקרן פועלת כדי להשיא רווח, לכן השקעותיה יתועדפו לפי שיקולי כדאיות כלכלית ולא לפי שיקולי התועלת לציבור, כמו בתקצוב ממשלתי. נוסף על כך הכספים להקמת הקרן עדיין לא שוריינו, בעוד שרי הממשלה כבר אישרו את הקיצוץ שייצא לפועל ב־2025.
"קרן היא דבר ראוי ונדרש בישראל, אבל זה לא קשור בכלל לפעילות המדענים הראשיים", מסבירה לוי. "אם באוצר חושבים שזה נדרש — שיתכבדו ויקימו את הקרן הזו מכספים נוספים. אנחנו לא תומכים במחקר, אלא פותרים אתגרים בחקלאות באמצעותו. המאבק על הקיצוץ עדיין על השולחן. יתחילו בקרוב דיוני תקציב 2025, ואני מקווה שזה ישתקף".
משרד החקלאות היה אמור לספוג את הקיצוץ הרחב ביותר בתיקוני התקציב ל־2024 בעקבות המלחמה — 12% (כ־300 מיליון שקל). זאת על רקע התנגדותו של השר אבי דיכטר לרפורמה שתתיר יבוא חקלאי ללא הגבלות, שיסכן את הענף המקומי ואת ביטחון המזון. אולם בתגובה לסערה הציבורית שהתעוררה בתגובה לקיצוץ בתקציב של מכון וולקני, סוכם כי האוצר ישיב למשרד 160 מיליון שקל.
"כששמעתי שהאוצר רוצה לקצץ את המדענים הראשיים, הזדעקתי. אומנם הייתי בשלושים על רותם, אבל עדיין יש לי אחריות. המחקר החקלאי בישראל יושב על כתפיי, ואם אני לא אהיה שם כדי לומר כמה הוא משמעותי, מי יעשה את זה?"
"אין לי ספק שדיוני התקציב השנה יהיו מאתגרים מאוד", אומרת לוי. "הקיצוץ הזה נכנס לתקציב בדלת האחורית. הוא לא נעשה בידי אנשי חקלאות במשרד האוצר, שיש לנו איתם שיח, אלא בידי מי שעוסקים בתחום ההשכלה הגבוהה".
מה המשמעות של קיצוץ בתקציב המחקר והפיתוח?
"זו מכה אנושה לחקלאות ולביטחון המזון של ישראל. התעדוף הוא מלחמה־מלחמה, אבל משבר האקלים מכה במלוא עוצמתו, ולא עוצר. אם לא נספק תשובות לאיך עושים חקלאות בתנאים האלה, לא תהיה חקלאות. וזאת גם תהיה פגיעה בענף בכל העולם כי ישראל תמיד הובילה בפיתוחים למשבר האקלים ואם לא יהיה כאן מחקר גם לא יהיה לנו ידע לשתף.
"בשנתיים האחרונות מספר הסטארט־אפים בישראל נמצא בירידה, אבל דווקא בחקלאות — אגרוטק ופודטק — הוא בעלייה. מדהים לראות את היזמות בתחום בישראל. היא עוסקת בביוטכנולוגיה, טיפוח זנים, רובוטיקה, השקיה, אחסון, אין ענף חקלאי שאין בו יזמות בישראל. זה רק כי החקלאות בישראל מגוונת מאוד. היא מאפשרת ניסויי שדה, לראות את האתגרים, לנסות במדבר ובאזורים מושלגים ובערבה, במרחק של שעתיים נסיעה. זה יתרון יחסי מטורף: הקוטן. זה מאוד מצער שבמשרד האוצר לא מצליחים להבין את זה".
בזמני מלחמה מצופה מכולם להיכנס תחת האלונקה ולספוג קיצוצים.
"כולם נכנסים מתחת לאלונקה. אבל התפקיד שלנו, בשירות הציבורי, הוא כפול: להסתכל על עכשיו — אבל גם על אחר כך. אם לא נהיה היום בעולמות המחקר, הוא פשוט לא יהיה. זה עכשיו מצב חירום. כמדינה, אלו המקומות שאנחנו צריכים להשקיע בהם את מרב התקציבים. זה בונה עתיד. זה בונה את הכלכלה. זה מה שיצמיח אותנו. זאת התקווה שלנו לעתיד טוב".
קראו עוד ב"מוסף כלכליסט":
"הפחיד אותי להישאר במחקר"
לוי גרה באורנית עם בן זוגה וילדיהם. יש לה דוקטורט בגנטיקה וביולוגיה מולקולרית מהאוניברסיטה העברית והיא עסקה בהשתקת גנים (טכניקות למניעת ביטוי של גן מסוים) בימים הראשונים של התחום. את הפוסט־דוקטורט שלה עשתה באוניברסיטת דייוויס שבקליפורניה, ולאחריו השלימה פוסט־דוקטורט נוסף במכון ויצמן.
במקביל לקריירה האקדמית שלה, לוי גם טיפחה קריירה ציבורית. "ב־2008 ביקשו שאצטרף לשלומי לנגר, ראש המועצה באורנית דאז, שרץ ברשימה שלא היתה משויכת מפלגתית", היא מספרת. "נכנסתי כחברת מועצה ואחרי שנתיים נהפכתי לסגנית ראש המועצה למשך שמונה שנים. העבודה הציבורית שלי, בשילוב עם הפוסט־דוק שעשיתי במכון ויצמן, גרמו לי להבין שני דברים: אני מאוד אוהבת מדע ושם התשוקה שלי, אבל אני גם מאוד אוהבת אינטראקציה עם אנשים, להשפיע ולעשות טוב. ההבנה הזאת קצת טלטלה אותי. כי העבודה במעבדה היא עצמית וסופר־תובענית. בסוף זה אני לבד, ימים ולילות. הרגשתי שאני צריכה לקחת הפסקה כדי לחשוב מה הלאה, כי הפחיד אותי להמשיך במסלול המחקר, שעם כל האהבה שלי אליו לא עשה לי טוב".
אחרי כשנה בבית לוי החלה לעבוד בחברת יישום של האוניברסיטה העברית, שמתרגמת מחקרים לעולם העסקים. "הבאתי הרבה פרויקטים חדשים ליישום, חיברתי חוקרים לתעשייה והקשבתי גם למחקרים שהם לא חשבו שהתעשייה תתעניין בהם", היא אומרת.
אחרי חמש שנים ביישום, כשהיא כבר מכהנת כסמנכ"לית פיתוח עסקי, נתקלה לוי במכרז של משרד החקלאות למשרת סמנכ"ל מינוף המו"פ החקלאי והחדשנות. "אמרתי: 'וואלה, זה מה שאני עושה ביום־יום, אבל פה אני אוכל לעשות משהו ברמה הלאומית'". היא הגישה מועמדות והתקבלה. וב־2021, אחרי שש שנים במשרד החקלאות, היא קודמה למדענית הראשית.
"בתחושה שלנו אין החמצה, כי רותם עשה כל מה שהוא רצה לעשות. ואף שהיה יכול לעשות עוד הוא זכה לכל כך הרבה, וזכה לאהוב. למדנו ממנו שאהבה היא לא רגש, אלא ערך. את בוחרת לאהוב ולהשתמש בזה כדי לקדם את מה שאת מאמינה בו"
ליחידה שלך יש עכשיו אתגר ענקי: עוטף עזה הוא אסם התבואה של ישראל, הוא רצוף בשטחי חקלאות, ורבים מהם נחרבו במלחמה או נדרשים לשיקום רציני. איך את רואה את עתיד האזור?
"אני רואה שם חקלאות חדשה, שמחוברת ליזמות ומחקר כבר מהשלבים הראשונים שלה. אנחנו שואפים להקים בעוטף גוף שיתכלל את עולמות האגרוטק כדי לייצר אקוסיסטם שרואה בעיה מזוויות שונות. יש בעיה? מביאים אגרונום, מהנדס, אנשי הדברה וכו', ופותרים את הדברים בהיבט מתכלל. יהיו משקי מודל אצל החקלאים, בשטחים שלהם, לא אצלי בחוות הניסוי. יהיה לנו שיח משותף, כל הזמן. נייצר מערך של ביג דאטה חקלאי, שעל בסיסו יהיה אפשר לפתח מוצרים חדשים שבסוף יחזרו לחקלאי. החקלאי יזין את הדאטה למערכות, היזמות והמחקר ישאבו את הדאטה ויעזרו לחקלאי.
"השדה העתידי ישלב גם את עולמות ייצור החשמל הסולרי. זה יביא חשמל לחלקות, וזה יאפשר גם פיתוח של רובוטיקה בשדות ובמתקנים. כלומר רובוטים שייעלו את תהליכי הייצור ויעבדו בשדות האלו. תהיה לנו השקיה יותר מדויקת ומחוברת, לפי שתיל ולא לפי ערוגה. זה אומר חיסכון רב במים. אלה שטחים פתוחים, אבל יהיו לנו גם גידולים במבנים סגורים, שייתרו שימוש בחומרי הדברה למשל, כי אלו סביבות שמנוטרות ב־100%. תאורה, לחות, טמפרטורה — הכל מדויק לפי הצרכים. המתקנים האלו היום כלכליים לגידולים ירוקים ופטריות, כי מחזורי הגידול שלהם מאוד מהירים. אבל כאן התפקיד המשמעותי של המחקר ושלנו: לפתח את הזנים המותאמים שייצרו רצף הרבה יותר מהיר ומותאם גם לגידולים אחרים במבנים סגורים — עגבניות, מלפפונים, פלפלים ואולי אפילו חיטה".
נשמע אוטופי. מה מזה כבר נמצא בעבודה?
"לפי הסיכומים עם מינהלת תקומה, יושקעו בפרויקט חקלאות צומחת 3 מיליון שקל בשנה במשך חמש השנים הקרובות. נוסף על כך, תוכנית פיילוטים במו"פ דרום ונגב של משרד החקלאות מקצה כבר כעת 5 מיליון שקל נוספים בשנה למשך חמש שנים, ובתקציב המשרד ישנם עוד תקציבי מחקר בגובה 3 מיליון שקל שעדיין לא חולקו".
תני לי דוגמאות למחקרים חדשניים שהיחידה שלך מקדמת בימים אלה.
"אנחנו משקיעים במערכת לניכוש עשבים בשטח פתוח באמצעות חשמול. זה אתגר ענקי, כי עם השנים עשבים הופכים עמידים לחומרי ההדברה הקיימים. במעבדה של פרופ' אביטל בכר במכון וולקני, במימון שלנו, פותחה מעין עגלה שמתנהלת באופן אוטונומי בחלקה. יש לה מצלמות שמזהות את העשב ומחשמלות אותו.
"מחקר אחר בתמיכתנו שואף להפסיק את השמדת האפרוחים הזכרים, שנפוצה בגידול תרנגולות להטלה כי אין בהם תועלת כלכלית. ד"ר יובל צינמון ממכון וולקני פיתח תרנגולת ערוכה גנטית שמטילה ביצים שמתפתחות רק אם יש בהן עובר של נקבה.
"במו"פ בצפון הארץ אנחנו עובדים על קיר פירותי. מדובר בהסטה של ענפי העצים במטע כך שהגידול שלהם יהיה אנכי ונקבל את הפירות 'לפרצוף' — כך העצים ישקיעו את האנרגיה ביצירת פירות ולא עלווה וענפים. זה מהלך שיגדיל את התנובה במטעי מנגו, שזיף, נקטרינה, אבוקדו ועוד, ויכול להוריד את מחירי הפירות בישראל. הוא גם מכין את המטעים לכניסה של רובוטים לקטיף, גיזום ודישון, מה שיחסוך כוח אדם — והם כבר בשלבי פיתוח בישראל".
"אני מאפשרת לעצמי לשחרר"
דיברנו הרבה על הצורך שלך לקום ולהמשיך הלאה בכל הכוח. ובכל זאת, זה לא טריוויאלי. כבר בשלושים למותו של רותם נדרשת להיאבק על עצם קיום היחידה שלך. אמרת אז שזה מאבק שיקבע איך תיראה ישראל אחרי השבר העצום של המלחמה.
"נכון. דווקא מתוך השבר האישי שלי אני מבינה כמה חשוב להשקיע בצמיחה. מה זה מחקר אם לא לראות את העתיד, לראות קדימה לאן אנחנו הולכים? זאת השקעה בעתיד, וזה מה שמדינת ישראל צריכה לעשות. לראות לאן פנינו, לשים דגל על ההר ולרוץ לשם. רותם תמיד נורא התעניין בעבודה שלי ונתן לי להרגיש שהיא כל כך משמעותית. הוא קיווה לחיים במדינה טובה עם עתיד טוב, וזה חלק מהמורשת שהוא השאיר לי. זאת האחריות שלנו.
"שוהם אומרת: 'כולם אומרים שרותם נהרג כמו גיבור. אבל הוא גם חי כמו גיבור'. כל החיים שלו, כל דבר, הוא עשה עד הסוף, מכל הלב. לא היה דבר שהוא אמר 'אני רוצה' ולא עשה, והכל באהבה גדולה — לטבע, למכבי תל אביב בכדורסל, לחיים, לשוהם. מבחינתי, כל הילדים שלי ובנות הזוג חיים כמו גיבורים, כי למרות מה שקרה לנו הם קמים בכל בוקר ועושים את הדברים שהם מאמינים בהם".
את מצליחה לומר גם לעצמך שאת גיבורה?
"אני לא יודעת להגיד את זה ככה, ואני נשברת הרבה, מתפרקת באוטו בבכי שיוצא מהעומק של הבטן. יש ימים כאלה, שפתאום מכלום יחלוף לי בראש משהו ובום — אני בבכי. כשחזרתי למשרד אמרתי לעובדים שלי: 'אתם רואים אותי, אני יושבת פה, ואתם אומרים לעצמכם 'הו, הנה, מיכל חזרה. היא נראית אותו הדבר, היא בסדר'. אתם צריכים להבין שאני אדם אחר. אני לא אותה מיכל. יש לי מזוודה שדבוקה אליי, איזה כובד ועומס כזה שלא היה מקודם'.
"אבל אני לומדת גם להכיר את עצמי מחדש וגם לאהוב את עצמי, כמו שאני, מחדש. זה אתגר. אני לומדת להבין שיש לי היום היכולות שיש לי, ואני מתקדמת איתן. ואני חזקה. אני יודעת איך לתעדף ועל מה אני צריכה להישרף עכשיו. אני מבינה שיש דברים שאני יכולה לשחרר, ולאפשר לעצמי את המקום של הריפוי שלי. אני חיה מעכשיו לעכשיו. אחרי השבעה שאלתי את אסי: 'איך נחיה בלי רותם עכשיו 30 שנה?'. אני לא יודעת מה יהיה בעוד רגע או בעוד חודש".
מה נותן לך כוח בימים האלה?
"רותם היה ג'ינג'י, אז החלטנו לאמץ את הצבע הכתום, ואני מוצאת את רותם סביבי בטבע בכל מקום — בשקיעה, בפרחים או בפרפרים, למשל. ככה אנחנו מדברים היום, רותם ואני. לכן חשוב לי שיהיו לי עציצים כתומים במשרד.
"כשנסענו הנהלת המשרד לסיור בעוטף הגענו לאזור של מסיבת הנובה. שמו שם סוללת עפר ענקית ועליה פרסו שלט עם ציור של מלא פרפרים, ותחתיהם כתוב: 'זכינו לאהוב'. חזרתי הביתה עם הדבר הזה.
"בתחושה שלי ושל כל המשפחה — אין החמצה. אנחנו יודעים שכל מה שרותם רצה לעשות הוא עשה. ברור שהיו עוד הרבה דברים שהוא היה יכול לעשות, אבל אנחנו יודעים שבחיים שלו הוא זכה לכל כך הרבה, והוא זכה גם לאהוב. וגם אנחנו זכינו, באהבה הזאת שלו. למדנו ממנו שאהבה היא לא רגש אלא ערך, וזאת החובה שלנו עכשיו. את בוחרת לאהוב. את בוחרת להשתמש בדבר הזה כדי לקדם דברים שאת מאמינה בהם.
"כשהוא היה בקורס קצינים רותם כתב לנו: 'צריכים אותי כאן, אז אני כאן'. כלומר אני נמצא ונותן את כל כולי. ומבחינתי זו המשימה שלי עכשיו. צריכים אותי במשרד החקלאות אז אני כאן, ועושה כל שביכולתי כדי לבצע את המשימה שלי. ואם צריכים אותי בדיוני תקציב בתוך השלושים, אז אני עולה לוועדה בכנסת וזועקת את הזעקה, כי צריכים אותי כאן. אני עושה את מה שהוא ביקש ממני".
