המלחמה הבאה מפחידה יותר וזה לא חיזבאללה או איראן

המלחמה הבאה מפחידה אותי יותר מהמלחמה הקודמת. המלחמה הבאה שמפחידה אותי יותר מכל איננה עימות צבאי רווי טילים עם החיזבאללה או עם איראן. גם לא התנגשויות אלימות בין הרוב היהודי לבין המיעוט המוסלמי בישראל. לא, המלחמה הנוראה ביותר עלולה לפרוץ בין הישראלים שמאמינים בדמוקרטיה לבין הישראלים שבוחלים בדמוקרטיה. איראן ושלוחותיה לא יביסו אותנו. אנחנו עלולים להביס את עצמנו.

ארון הספרים הישראלים גדוש בחזיונות דיסטופיים - מ”הדרך לעין חרוד” של עמוס קינן, דרך “מלאכים באים” של יצחק בן־נר ועד “גיבור” של אריק צ’רניאק. שנים רבות קראתי את הספרים המבהילים האלה בריחוק ובחוסר אמון. האם הגענו למחוזות האימה האלה? עדיין לא. אבל אני כבר פחות בטוח שאלה רק סיוטי לילה שנשטפים עם בוקר באור התכלת העזה של סטארט־אפ ניישן, הנס הישראלי ובלה־בלה.

ההתפרעויות בבת ים | צילום: יריב כץ

הסדק מתרחב. הבוחלים בדמוקרטיה הם כבר לא קומץ או שוליים. לא אתיימר לספור אותם, אבל אפשר לקבוע בלי הגזמה: הם פורחים - ברחובות הזועמים, ברשתות השנאה וההסתה, במסדרונות הכוח וההשפעה, בפוליטיקה הניאו־כהניסטית בכנסת ובממשלה, במעון ראש הממשלה.

יש מי שמזהה אותם לפי ההשתייכות המגזרית או השבטית — ביביסטים, לא כולם כמובן, רבנים חשוכים וחסידיהם, כנופיות גזעניות, פונדמנטליסטים איסלמיסטים. אבל התוויות האלה לא חושפות את התמונה הגדולה, הטרופה. הבוחלים בדמוקרטיה התנפחו למספרים שמאיימים על אופיה הדמוקרטי של המדינה ועל עצם קיומה.

אני מעריך, מקווה, עדיין, שרוב הישראלים מעדיפים לחיות בדמוקרטיה. הבעיה: הם בטוחים שהדמוקרטיה היא כאן לנצח, מובנת־מאליה, בטוחה. לכן, הם משקיפים על הכתובת על כל קיר בעיניים עצומות לרווחה. גם בחזית הזו אנחנו קורבנות של ה”יהיה בסדר”.

לא יהיה בסדר. לא, אם הישראלים שרוצים דמוקרטיה ימשיכו לחיות בקהות חושים והדחקה. רוצים דמוקרטיה? תתעוררו, תילחמו. אל תשאלו מה הדמוקרטיה יכולה לעשות בשבילכם — תשאלו מה אתם יכולים לעשות בשביל הדמוקרטיה.