דור ה"אינסטנט" - חולמים בגדול, או נופלים בגדול?

לפני כמה ימים, קראתי מאמר בכלכליסט של שאול אמסטרדמסקי, שהכותרת שלו: "בואו לעשות מכה. עליי". בפוסט הוא מעביר ביקורת על תופעת משפיעני הרשת, שהגיעו לעולם הפיננסי ומלמדים ברשתות איך כביכול כל אחד יכול לעשות "מכה" בשוק ההון או הנדל"ן, בקלות ובמהירות.

בקריאה ראשונה, קשה שלא להסכים איתו.

תחום ההשקעות מלא בשרלטנים שבדיוק "פיצחו את הנוסחה", הרוויחו מיליונים, ונורא "בוער" בהם ללמד גם אותנו לעשות את זה, או ללוות אותנו בדרך לחופש כלכלי. וגם אני, ממש כמו אמסטרדמסקי, מגלגלת עיניים בייאוש כשאני נתקלת בפעם המיליון בעוד סרטון שצולם בחצי פרופיל למצלמה כי זה יוצר אמון, עם אדם שעונה על שאלות מראיין, למרות שאין אף מראיין, כי גם זה כמובן, יוצר אמון.

כיזמת נדל"ן בארה"ב, עוד לפני שאני מציגה את עצמי או את הפרויקט, אני צריכה להתמודד עם האמונות המגבילות והדעות הקדומות שיש לאנשים על התחום הזה והאנשים שפועלים בו.

נטע אור | צילום: שרון אלדר

משקיעים נעים היום על הסקאלה של בין להאמין שכל יזם נדל"ן הוא נוכל, לבין לצפות להרוויח תשואה דו ספרתית בלי סיכון, ולצאת לחופש כלכלי בעוד חצי שנה. זה קורה בדיוק בגלל שהתוכן ברשת נע בין פרשיות עוקץ בתקשורת, לסרטוני שיווק מפוארים של הצלחות. לכן, כל סרטון שמקדם רעיונות של הצלחה מסחררת בקלות, בלי להביא גם את התוצאה האפשרית של הכישלון או לפחות הסיכון, עושה לי ולעולם ההשקעות נזק, מעבר לנזק הברור כמובן, שעלול להיגרם למשקיע עצמו. עד כאן, אני ושאול מסכימים.

ובכל זאת, בקריאה שנייה של הטור, שמתי לב שהביקורת של שאול, לא הייתה על ההטעיה או חוסר השקיפות, כמו שהיא הייתה על "תרבות האינסטנט", הפלטפורמות החברתיות שמקדמות אותה, והדור הצעיר שגדל עליה. ובזמן שאני מהנהנת בהסכמה עם הכתוב, הבנתי פתאום, שגם אני חלק מ"תרבות האינסטנט" הזו, ומאותו דור. ולא רק שאני לא חושבת ש"תרבות האינסטנט" היא הבעיה, אני דווקא חושבת שצריך לתת לה את המקום והכבוד הראוי לה, כי היא מביאה משהו חשוב לעולם, שהדורות הקודמים לנו, שלא באשמתם, הפסיקו לעשות, וזה - לחלום בגדול.

תרבות האינסטנט היא תרבות של שאיפה ליותר. של רעב לחופש עמוק יותר, רחב יותר, רחוק יותר, אבל גם מהיר יותר, מדויק יותר, וקל יותר - מה יש לחיים להציע לנו. זו תרבות שלא מסתפקת בפרנסה, ילדים ומשכנתא. זו תרבות של התפתחות אישית וכלכלית, של הגשמה עצמית, של שינויים דינמיים, וצ'אטבוטים של AI שכותבים במקומנו מיילים ומחפשים לנו תשובות מהירות. אנחנו לא רק דור שמדבר על "חופש כלכלי", אנחנו דור שמדבר על חופש, באופן כללי.

תרבות האינסטנט, זו תרבות שמשנה תפיסות עולם, שאולי הגיע הזמן לעדכן אותן?

אנחנו לאט לאט משתחררים מהאמונות המגבילות שגדלנו עליהן, שהצלחה מגיעה "רק" בעבודה קשה, שכסף "לא גדל עצים", ושתואר אקדמי - זה המדד להצלחה בחיים.

אני מודה שהעליתי גם אני סרטוני טיקטוק. גם אני ישבתי מאחורי מיקרופונים, גם אני פרסמתי פוסטים על 130% תשואה, ובאותה נשימה גם דיברתי על כשלונות, על הפסדים של כמעט 300 אלף דולר. על פחד וקושי, גירושים ובדידות, על תסמונת המתחזה ועל דיכאון. כי דור האינסטנט מביא גם משהו לעולם, שאף דור קודם לא הרשה לעצמו להביא - חשיפה, שיתוף ופגיעות.

הרשתות החברתיות מאפשרות לכל אחד ואחת להאמין שהכל אפשרי. לא הכל שחור בתרבות האינסטנט. היא הצמיחה דור של יזמים שפעם אפילו לא חלמו להצליח כל כך בגדול. נכון, בסרטונים ברשתות החברתיות, יש לפעמים חצאי אמיתות או הצגת תמונה חלקית בלבד של המציאות, בלשון המעטה, אבל אי אפשר לקחת מהם את ההשראה שהם מעניקים לדור הצעיר. לכן, אני חושבת שעיקר הביקורת, צריך להיות על חוסר אותנטיות ואמת. לא על סיפורי השקעה או יזמות ובטח שלא על ה"דור הזה".

הכותבת היא יזמת נדל"ן