לקומראן באים לא רק בשביל האוכל

בכניסה למסעדת קומראן, קומה הראשונה במגדל הפלטינום בתל אביב, מקבלות אותנו שתי מארחות. אף שאנחנו פונים אליהן בעברית, הן שואלות באיזו שפה נרצה את התפריטים.

אחר כך מושיבים אותנו על הבר. מעלינו קירות אבן שמדמים מערה ועשויים מקלקר. בוויטרינות, בין בקבוקי האלכוהול, יש דגמים של כדים ישנים. כן, קומראן שואבת את שמה ממערות קומראן המפורסמות במדבר יהודה. הקירות והכדים הם לא סוף הסיפור.

גדוד מלצרים נחמדים ואדיבים להפליא משרת אותנו במסירות, ביניהם אפילו אחד שמתעקש שהוא "לא מלצר" ולכן אסור לו לקבל הזמנה, רק למזוג מים. או כך לפחות נדמה לנו שהוא אומר. הווליום של המוזיקה הים־תיכונית כל כך גבוה שאני לא שומע את עצמי מדבר, חושב או נושם.

הגברברים שעלו ביחד איתנו במדרגות אל המסעדה מעשנים סיגריות אלקטרוניות בשולחן ליד ומתרוממים מדי פעם לרקוד. נערות בשמלות ערב מפוארות שכמותן ראיתי עד היום רק בז'ורנלים, שרות עם הרמקולים. אני לא מזהה אף שיר.אנחנו מזמינים ג'וני ווקר אדום. פשוט כי זה המשקה הכי זול. והוא לא זול. אחר כך נזמין עוד שני סיבובים, כדי לשרוד את הקרחנה שמתחילה לאט לאט.

המוזיקה מתגברת. רקדנית לבושה בגלבייה לבנה, חמושה בשמשייה מוארת בנורות ותכשיט רעלה יפהפה, עולה על סטנד ומתחילה להתנועע בחושניות לצלילי המוזיקה. הקהל מתחיל לרקוד.

עכשיו עולה על הבר רקדנית עם ספק עששית מלחשת ספק לפיד, לצדה מתופף. ואכן, "המקום מתפרק", כפי שמגדיר זאת המלצר הראשי שלנו, שמפציר בנו להישאר אף שכבר שילמנו ועמדנו לעזוב. הוא צודק. לפני זה הוא עוד מספיק לשאול אותנו "איך הגעתם לכאן?", מסביר שהוא סטודנט לפסיכולוגיה ואוהב לברר מדוע הגיעו לכאן אנשים ש"לא נראים שייכים".

אני מבין את הרמז וקם לרקוד לצלילי "אהבת חיי" של חיים משה. השיר הראשון שאני מזהה. י', שותפי לארוחה, מביט בי משועשע. הוא מנסה להסתיר את הנאתו ולא ממש מצליח.

אה, כן, היה גם אוכל. לא רק וויסקי וריקודים. פרוסת לחם ענקית וטעימה עם שמן זית וקצת בלסמי, ב־39 שקל; סשימי אינטיאס ברוטב מנגו — צבעוני ויפה; פלפל אדום מהזן המוארך ממולא בלוקוס קצוץ וצלוי — מצוין (הפלפל היה לא עשוי מספיק אבל זה לא ממש הפריע) ומנת שורט ריבס, צלעות בקר בבישול ארוך בציר בקר עם פירה. מנה מעולה שרק קוטנה הזערורי, בטח יחסית למחירה מעורר הפלצות (220 שקל), העיב על העונג שהסבה לנו.

לקינוח — פרווה, קומראן היא מסעדת שף כשרה — לקחנו "אספהאן פיוז'ן": גנאש פטל עם עוגיית סבלה שקדים, סורבה ליצ'י־פטל־ורדים, ג'ל פטל ורוטב זהב. קשה להכין קינוחי פרווה מוצלחים וגם כאן לא ממש הצליחו. לא נורא. זה החוויר לעומת מחירי הקינוחים שכמותם לא ראיתי מעולם, בין 92-62 שקל (שלנו עלה לא פחות מ־82 שקל למנה זערורית), כשהשיא שמור למשהו שהוגדר כ"קינוח של גדולים" וכלל פירות, פטיפורים, מקרונים, עוגת שקדים, פאדג' ומבחר גלידות. אני מקווה שמדובר במנה לעשרה סועדים שכן מחירה הוא, תחזיקו חזק, 380 או 495 שקל ­— תלוי בגודל של הקינוח לגדולים, אני מניח. קצת קשה היה לברר ברעש וזה גם לא ממש משנה.

נפרדנו מ־1,000 ומשהו שקלים, כולל טיפ, ולא ידענו את נפשנו מרוב אושר. 1,000 שקל הם המון כסף בשביל אוכל, אבל סכום סביר (למי שידו משגת כמובן) בשביל חופשה, ולו גם קצרה, בעולם אחר. אם אתם עדיין זוכרים שכיף לשכוח ולשמוח, אבל לא בטוחים שאתם זוכרים איך עושים זאת, לכו לקומראן. לא תצטערו. אני רק מצטער שלא נשארתי עוד. יש מוזיקה ורקדניות כל יום אבל עדיף להגיע בימי רביעי או חמישי, אחרי תשע וחצי, אז מתחיל הבלגן, ותישארו לפחות עד 23:30, עדיף יותר. חיים רק פעם אחת, וגם זה בקושי.

קומראן, הארבעה 24, תל אביב. קומה ראשונה במגדל הפלטינום.

א־ה' 19:00־24:30