הקברניט
פיצוץ מן העבר: מל"ט התקיפה המפתיע של מלחמת העולם השנייה
כלי טיס בלתי מאוישים הם נשק קטלני וחכם, שבימינו מונע סיכון חיי טייסים ומציל חיים בקרבות הכי קשים - מתימן ועד אוקראינה. אך הם היו קטלניים וחכמים גם לפני 80 שנה ואף הוכחו בשטח; למה התעכבה המהפכה?
שלום, כאן הקברניט; כולם יודעים שמל"טים הם העתיד של הלחימה האווירית. כבר כיום ישנם אלפי כלי טיס בלתי מאוישים שמזמזמים במדחפים או רועמים בסילונים מאוקראינה ועד תימן, ומחסלים מטרות בכל העולם בלי לסכן טייסים יקרים ומטוסים יקרים. אבל האם ידעתם שמל"ט התקיפה הוא המצאה בת 80 שנה, שגם הוכחה בשטח עוד לפני מטוס הסילון?
לטורי "הקברניט" הקודמים:
היום נכיר את המל"טים החמושים הללו ונבין איך זה שטייסים נשלחו למות בקרב כשטכנולוגית, אפשר היה להפעיל רובוטים במקומם. זה סיפור על ההתנגשות בין טכנולוגיה ופסיכולוגיה, והוא מתחיל בלונדון של 1935, על כוס תה.
לגם ממנה הלורד צ'אטפילד, מפקד חיל הים המלכותי הבריטי, כשמולו ישב מקבילו האמריקאי - האדמירל וויליאם סטנדלי. הנ"ל הגיע העירה לכנס שנושאו צמצום עוצמה ימית, והיתה זו הזדמנות נהדרת לפגוש קולגה.
וכמו בכל פגישה בין אדמירלים גדולים, החלו השניים להתרברב ביכולות תותחני בספינות שלהם. בין היתר, התפארו בדיוק הפגיעה, במהירות הירי ובמוראל האינסופי של מלחיהם.
כשסיפר הלורד הבריטי שתותחני הנ"מ שלו יודעים לקלוע במטוסים שניות לאחר הופעתם, בין אם באו בצלילה או בגובה הגלים - עצר אותו סטנדלי; בוא, שנינו מגזימים קצת, אבל יש גבול.
הרי אימוני נ"מ מתבססים על קליעה בשרוולי בד שמטוסים גוררים אחריהם. איך עושים את זה בצלילה בלי לפגוע במטוס עצמו? מה, אילפתם את היונים מכיכר טרפלגר לסחוב מטרות, או שאתם יורים במטוסים של עצמכם?
הלורד צ'טפילד, בחיוך הכי זחוח שיש לו, הסביר לאמריקאי: לקחנו מטוסי אימון פשוטים וזולים, והתחלנו להטיס אותם בשלט רחוק בתור מטרות חיות.
כך מתאמנים התותחנים על כלים שטסים כמו האויב, אך לא מסכנים טייסים. אז לשאלתך? כן; אנחנו ועוד איך יורים על המטוסים שלנו וכן - התותחנים שלי יותר טובים משלך.
סטנדלי חזר ארה"ביה וכינס את סגניו; אין סיכוי שלבריטים יהיו תותחני נ"מ יותר טובים משלנו, אמר. תמצאו דרך, ותבנו לי מטוס לא מאויש לאימוני קליעה.
הפיתוח החל והתקדם במהירות - ואז הגיע לשולחנו של קפטן דלמר פארני, שניהל פרויקטים מיוחדים בתחום התעופה הימית. הנ"ל הסתכל על דרישות הבוס הגדול, ומיד קלט איזו מהפכה יש לו בידיים.
הוא ניגש למטה הבכיר והציע: אם כבר בונים מטוס שנשלט מרחוק ומתנהג בדיוק כמו כלי לתקיפת ספינות - למה לא לתת לו חימוש ולשלוח אותו לקרב? לא נוכל כך להוריד סיכונים עצומים מהטייסים שלנו?
האדמירלים התלהבו מהרעיון ושפכו עליו הרבה חיוכים - אך לא תקצבו אותו. ולכן פיתוח המל"ט הזדחל ונמרח שנים, כשהמהנדסים שלו פתרו את כל בעיות התקשורת, השליטה והבקרה באילתורים יצירתיים. הם האמינו בפרויקט הזה, וידעו שאם יצליח, יציל חיי רבים.
המטה הבכיר התעלם מהמל"ט, והמשיך גם כשפרצה מלחמת העולם השנייה ומטוסי הצי נפלו כזבובים בקרבות האוקיינוס השקט. אך פארני והמהנדסים לא ויתרו וב-1942 הושלם פיתוח מל"ט התקיפה, שנקרא TDR ויוצר בידי חברת אינטרסטייט. הוא קיבל עיצוב פשוט שמאוד קל וזול לבנות, עם גוף עץ דק ועדין.
תחת כנפיו הארוכות טרטרו שני מנועים קטנים וחסכוניים, שנתנו לו טווח של 684 ק"מ. ובחרטומו ישבה מצלמת וידאו שמשדרת לאחור.
אחרי שה-TDR המריא, הצטרף אליו מפציץ טורפדו מדגם אוונג'ר, שהוסב לקרון שליטה מעופף: ישב בו מפעיל, שראה את מה שרואה המל"ט דרך מסך בגודל 5 אינץ'. בידו - סטיק קטן להטסת הכלי וחוגה לביצוע פעולות. המפעילים התהבו בלי קץ מהעניין; עבורם היתה זו חזית הטכנולוגיה, מדע בדיוני בקצות אצבעותיהם.
בכל פעם שהסטיק לא זז, שמר ה-TDR על נתיבו ושייט ביציבות הודות למערכת טייס אוטומטי שמחוברת למד גובה אלקטרוני; זהו מכ"מ זעיר שמשדר אותות לקרקע, קורא את ההחזרים ומספק נתוני גובה מדויקים במיוחד.
כך טסו להם ביחד שני הכלים עד שנמצאה מטרה. מטוס האוונג'ר החל לחוג כ-10 ק"מ ממנה, בעוד המל"ט מסתער על הטרף. תחת גופו נשא פצצה של חצי טון או טורפדו; במקור, תוכנן להטיל את החימוש הזה על המטרה, או להתרסק איתו לתוכה, ואז לשוב לנחיתה.
אך בסוף הוחלט שעדיף לעבוד בתצורה של מל"ט-מתאבד, כדי להבטיח דיוק. כך אפשר גם לצמצם את משקל הכלי, עם גלגלים שמתנתקים לאחר ההמראה.
חיל הים הזמין בתחילה אלף מל"טים, אך בסוף רק 195 נכנסו לשירות. ביולי 1944 יצא מל"ט התקיפה למשימת הבכורה: השמדת ספינת המטען היפנית יומסוקי מארו, שנתקעה על חוף אי נידח. ה-TDR עט עליה ופגע בול, והיא הושמדה במכה הראשונה.
ב-27 בספטמבר הותקפה ספינה נוספת, שהיתה מוגנת בעמדות נ"מ רבות. שלושה TDR הסתערו, פגעו וחיסלו אותה. עד מהרה נשלחו המל"טים להכות גם בנמלים ומחסנים, ובעיקר בתשתיות נ"מ יפניות.
למרות שחלק מהכלים החטיאו ואחרים חוסלו בידי מטוסי קרב, אלו שהגיעו למטרות פגעו היטב ואף מפעיל אנושי לא נשרט. החזון של פארני התגשם במלואו: משימות מסוכנות, עם אפס סיכון לטייסים.
והצוות שלו היה מאוד גאה ואופטימי: בזכות מאמצי המהנדסים, הרבה משימות מסוכנות מאוד הולכות להתבצע בצורה בטוחה ומדויקת, נקודה נדירה של אור בתוך המלחמה הקטלנית האיומה ביותר שידעה האנושות מעודה.
אבל בזמן שכל זה קרה, ישבו אדמירלים באיזה חדר ישיבות, פיהקו והסכימו שצריך לבטל את ה-TDR הזה. המיזם היה באמת יצירתי והציג תוצאות טובות - אבל בעיניהם מטוסים רגילים סיפקו את אותו הדבר. צמצום הסיכון לחיי אדם לא היה שיקול משמעותי, בטח לא כזה שמצדיק שינויים גדולים בשורות החיל או חיבור של המל"ט למפעילים אחרים.
זה די מחריד כשחושבים על כך: ב-1944 עדיין הופלו מפציצי חיל האוויר האמריקאי בהמוניהם מעל אירופה הכבושה, מאש נ"מ ומטוסי קרב של גרמניה הנאצית. על כל מפציץ היו עשרה אנשי צוות, ופעמים רבות לא הצליחו להימלט.
וזה, כשבזירת האוקיינוס השקט שולחים רובוטים מעופפים לעשות את העבודה הקשה, לא מסכנים אנשים ומצליחים לפגוע ולחסל את המטרות. ולא רק: שיעור הדיוק של מל"ט TDR היה גדול משמעותית משל מפציץ שיוט מאויש מול מטרה בודדת. למה שכחה האנושות את המל"ט התוקף? למה הקאמבק שלו הגיע כה מאוחר?
הסיבה העיקרית היא פסיכולוגית: צבאות הם גופים שמרניים ומסורבלים, עם קיבעון מחשבתי מרתיח שעל פי רוב יישבר רק כשממש אין ברירה. וככל שעולים גבוה יותר בסולם הדרגות, כך מגיעים לאנשים יותר מקובעים. ובגלל שאלו הם מקבלי ההחלטות, העדיפו תמיד להתמקד במה שהם מכירים ולא התעניינו במהפכות.
לדוגמה, הכירו את DASH - מל"ט מסוק פשוט, שפותח עבור הצי האמריקאי ב-1959. הוא נשא שתי טורפדות, ונבנה כדי לאפשר לכל אוניה להגן על עצמה מפני מתקפת צוללות. באותן השנים חששה ארה"ב מבניין הכוח המהיר של הצי הסובייטי, והמסוקון הנחמד הזה היה מענה נהדר.
את האנטנה שלו אפשר היה לשים על כל תורן ואת קופסת הפיקוד - בכל גשר ספינה, ולתת לרוסים מנה הגונה בלי צורך בהגנה של המון ספינות משחית. הצי הזמין לא פחות מ-755 כאלה, שנכנסו לשירות ב-1963. המסוקון נרכש גם בידי הצי היפני, ונבחן ככלי לחילוץ מלחים שנפלו לים, סיור ועוד.
אחרי שש שנים של הפעלה, הוציאו אותו האמריקאים מהשירות: החיל הזניח את הכלים ולא השקיע בתחזוקה שלהם, מה שגרם לתקלות והתרסקויות. מה עשו האדמירלים? התרכזו במה שהם מכירים והזמינו ספינות חדשות לציד צוללות שהיו גדולות ויקרות עשרת מונים - ואף נשאו מסוקים מאוישים. בינתיים, המשיך הדאש לשרת בחיל הים היפני, שם תוחזק כהלכה ולא סבל מתקלות.
חמור מכך היה סיפורו של מל"ט ה-FireBee של חברת ראיין: מדובר במל"ט צילום סילוני ומהיר שזכה להצלחה גדולה ויוצר בשלל גרסאות. ב-1970 החליט חיל האוויר האמריקאי לבדוק אם אפשר להפוך אותו לכלי נשק, ונתן לו מצלמות וכוונות מתאימות בחרטומו ותחת הכנפיים - פצצות וטילי מאבריק.
ב-1973 החלו ניסויי הטיסה, שהפתיעו את כל הבכירים: הפיירבי החמוש טס נהדר, ירה נהדר, פגע יופי ולא סבל מבעיות תקשורת או אמינות בולטות. יחידת הניסוי שלו הפעילה 60 כאלה, והמפקדים שלה אמרו שוואלה, המל"ט מוכן להיכנס לעבודה מבצעית.
אבל ב-1979 החליטו לסגור את כל הפרויקט. למה? ככה. כי הגנרלים רצו מטוסים רגילים וזהו; פשוט לא ידעו לאכול שם את המל"ט התוקף. אף אחד לא הבין מה הסיפור, ודרגי ביניים במטה אף זעמו על קוצר הרואי של הבכירים.
רק ארבע שנים לאחר מכן המריא כוח בן 28 מטוסים אמריקאיים כדי לתקוף סוללות נ"מ סוריות שישבו בלבנון; הפצצות? רובן החטיאו. המטוסים? נפגעו חופשי - ושניים הופלו. וזו משימה שמל"ט תקיפה היה עושה טוב יותר, מהר יותר וזול יותר. השמרנות האמריקאית המשיכה לגבות חיי אדם.
גישת הפיקוד הבכיר, בעיקר במעצמות וצבאות עשירים, לא השתנתה משנות החמישים: יש לנו תקציב למטוסים מאוישים? ברור שיש, אנחנו על סף מלחמת עולם; יש לנו מספיק טייסים גיבורים שמוכנים לקפוץ לקוקפיט ולצאת למשימות מסוכנות, אפילו אובדניות? כמובן, הרי אין כמו טובי בנינו הפטריוטים. אז עם מפת חשיבה שכזו, לא פלא שהזניחו פיתוחי מל"טים.
ואז באו החיים עצמם וניפצו את האשליה: בראשית הניינטיז נפלה בריה"מ והאויב שמעבר להרי החושך הפסיק להפחיד. בהתאמה, נחתכו פראית תקציבי ביטחון בכל העולם - וצבאות נדרשו להתחיל למצוא פתרונות יצירתיים יותר מלמלמל "ביטחון לאומי" בכל פעם שהם רוצים כסף.
ואם לא די בכך, בסוף שנות התשעים הפכו מטוסי הקרב למשוכללים ויקרים באופן חסר תקדים: הפאנטום של 1961 עלה שלושה מיליון דולר ליחידה כשהושק, מחליפו ה-F15 עלה ב-1979 פי עשרה, וכשהושק ה-F22 ב-2015, עלה כ-200 מיליון. גם פיתוח המטוסים התייקר בשל מורכבות המחקר, והכשרת הצוותים התייקרה בגלל יכולות חדשות של הכלים. הגנרלים נאלצו לקלוט שהעולם השתנה וכמו מטוסים, גם טייסים לא גדלים על העצים.
אבל מל"ט התקיפה היה פיתרון מושלם לעידן החדש: הרבה יותר זול ונוח להכשיר מפעילים ומטיסים, הרבה יותר זול ונוח לייצר כלים לא מאוישים - וכך ניתן לשמר עוצמה אווירית והרתעה. ההמצאה שאיש לא ידע איך לאכול הפכה עד מהרה לסופגניית בוטיק בחנוכה: הגנרלים אימצו אותו, הצבאות השקיעו בו, והפכו אותו לנשק שהיה יכול להיות לפני עשורים שלמים.
כיום יש מל"טים חמושים בכל צבא מודרני. חלקם נשלטים מרחוק ואחרים אוטונומיים, חלקם נושאים ומטילים חימוש ואחרים מתרסקים על המטרה בעצמם, חלקם יקרים ומשוכללים ואחרים נבנים גם בחושות ומערות.
בראייה היסטורית, זה עצוב: גם הגדולים שבאתגרים הטכניים - תשתיות תקשורת ארוכות טווח, חשש מיירוט שידורי כטב"מים ובעיות אוטומציה - היו יכולים להיפתר מזמן. עוד ב-1961 ידעה האנושות איך לשלוט ממרחק עצום בכלי מאוד מסובך: החללית ווסטוק. יורי גגרין - האדם הראשון בחלל - היה נוסע ולא טייס.
אבל הטכנולוגיה לא היתה המכשול העיקרי; המנטליות הבשילה באיחור. לעולם לא נדע כמה טייסים לא היו נשלחים למשימות מהן לא שבו - אם צבאות רק היו קצת יותר פתוחים לרעיונות חדשניים. טיסה נעימה!
18 תגובות לכתיבת תגובה