"לבד של השמלה יש כוח משלו"

שמלה אדומה אחת צדה את עינה של האמנית אן בן אור כשביקרה במכירת יד שנייה בבית ביישוב נטף שבו היא מתגוררת. בן אור החליטה בו במקום שהיא לוקחת אותה. היא אפילו לא מדדה אותה, שילמה, וכשכבר היתה בדרכה החוצה, ניגשה אליה בתה של בעלת הבית ואמרה לה שזו השמלה של סבתה, הסופרת והמתרגמת המנוחה מרים עקביא, ניצולת שואה. "הכרתי את הסיפור של מרים שצעדה יחד עם אמה בצעדת המוות עד מחנה ברגן בלזן", היא משחזרת את הרגע, "וכשהיא אמרה לי את זה, הרגשתי כאילו יד מן העבר נוגעת לי בכתף. פתאום הרגשתי שאני חוזרת הביתה עם חפץ שהגיע אליי מהעבר הרחוק. לא ידעתי מה אעשה עם השמלה. מה זה קשור אליי? איך דווקא היא משכה אותי?".

מחר, כחמש שנים אחרי אותו יום, תיפתח בגלריה רוטשילד לאמנות בתל אביב התערוכה "לאחוז בשולי הזמן" שאצר יניב שפירא, הסובבת סביב אותה שמלה אדומה. בסדרת הציורים של בן אור משמשת השמלה לתיאור רגשות, זיכרונות, חלומות, מעגלי חיים ותנועה בזמן. כן מוצגת עבודת הווידיאו "הליכה" שצולמה בפולין: בן אור נסעה עם בתה של עקביא להתחקות אחר המסלול שעשתה אמה בצעדת המוות. בעבודה נראית בתה של עקביא צועדת בשמלה האדומה ביערות המושלגים של פולין ובחלקו האחר של המסך נראית אשה צעירה — בתה של בן אור — צועדת באותה שמלה על רקע נופי הרי יהודה הארצישראליים. הן הולכות במקביל, במסלול אינסופי שחוזר על עצמו שוב ושוב.

"בגדים הם כמו עור שני. אנחנו לובשים אותם והם ממשיכים איתנו ובלעדינו. לכן הרגשתי שבעבודות אסור לי לחתוך את השמלה האדומה"

"הרגשתי שלבד של השמלה האדומה יש כוח משלו", היא מספרת על העבודות. "בגד הוא כמו עור שני, והוא מקיים בתוכו כל כך הרבה: הרגשתי שאסור לי לחתוך אותה או לעשות בה מניפוליציות. דרך הציורים של השמלה ניסיתי להבין מהו זמן. השמלה היא קצת כמו החיים ואנחנו לובשים אותם והם ממשיכים איתנו או בלעדינו. אנחנו משחקים תפקידים בתוך הדבר הזה. השמלה הולכת והולכת", היא אומרת בהתייחסה לעבודת הווידיאו המהפנטת. "כל אחת מההולכות מקיימת את השנייה — המבוגרת את הצעירה והצעירה את המבוגרת — והשמלה כמו שהיא, והולכת עם כולם. הכל חוזר והולך בלופ, בהליכה אינסופית".

בעבודות אחרות בסדרה ניכרות השפעות מציורים נוצריים, למשל דמותה של מריה הבתולה של פיירו דלה פרנצ'סקה שבו נראית דמות של אשה צעירה בשמלה האדומה, ידיה פרושות לצדדים ולמרגלותיה דמויות שנראות כמו ילדים. "רציתי לקחת משהו שנחשב קדוש ולשאול מיהו קדוש? ואז נתקלתי בסיפור של סטפניה וילצ'ינסקה, שהיתה שותפתו של יאנוש קורצ’אק בניהול בית היתומים שלו והלכה עם הילדים ועם קורצ'אק לתאי הגזים בטרבלינקה. אם יש מישהו קדוש — סטפניה היא כזאת".

בן אור, ילידת בלגיה, עלתה ב־1990, ובעבודותיה היא משלבת השפעות משנות ילדותה באירופה כמו הטפטים האורנמנטליים שכיסו את קירות הבית שלה ("בחדר שלי היה טפט עם דמויות וסוסים וסיפרתי לעצמי סיפורים עליהם לפני השינה כל ערב") או בהשראת אמנים כמו פייר בונאר או אדואר ויאר. בן אור לא מתכננת מה תצייר, אין סקיצות. היא פשוט מציירת ומשנה ושוב מציירת ולפעמים גם הדמויות שציירה נותרות מאחור בשכבות הציור הקודמות, כמו רוחות רפאים, עד שלדבריה היא מצליחה לשקף את מחשבותיה. "ציור הוא כמו אדם: יש לו שכבות, גם אם לא רואים אותן, הן בזיכרון של הציור".

בעבודות יש שילוב ייחודי שהיא עושה בין ציורי שמן לבין בדים מודפסים, ציורים על מפות ווילונות ישנים. "הבד הישן מתערב לי בציור ואני מתערבת לו בהדפס. יש בינינו דו־שיח”. בן אור חותכת את הבדים וגוזרת ומדביקה ומציירת עליהם שוב ושוב, עושה בהם מניפולציות גם באמצעות משחקי שקיפויות. בצד הציורים הללו, ובחלק מהם גם בתוכם, היא משלבת דימויים, למשל להקת אווזי בר שנודדת בחודשי החורף בתנועה מחזורית של הטבע. "האווזים חוזרים לאותו מקום, אבל המקום יכול להיות מצב, לא רק מקום פיזי. ללכת ממשהו ולחזור — כל ההיסטוריה היא כזאת, ואחרי 7 באוקטובר זה מוחשי עוד יותר".