עדויות האונס מחלחלות, וההסברה הישראלית מתחילה לשאת פרי

האם המטוטלת זזה מעט לטובת ישראל? בשבועיים האחרונים נדמה כי דעת הקהל העולמית מתחילה להיות קשובה במידת מה גם לצד הישראלי. תחקירים על האלימות המינית של חמאס וריבוי מקרי האונס הברוטליים במתקפת 7 באוקטובר פורסמו בכלי תקשורת מרכזיים בארה"ב ואפילו קיבלו ביטוי ב־BBC, רשת התקשורת שלא אוהדת את ישראל בלשון המעטה.

את החיזוק, המאוחר מדי אמנם, אך החשוב, נתן האו"ם שלראשונה מאז ההתקפה גינה את הפעולות של חמאס, לפחות כלפי הנשים. גם מראה הילדים והנשים שחזרו מהשבי הפך אותם מתמונות חד־ממדיות לאנשים בשר ודם, והמחיש את עומק הברבריות. שינוי הכיוון הקל לטובת ישראל גלש גם אל הרשתות החברתיות, שם אמנם עדיין דורשים "הוכחות" לאונס מנשים שנרצחו, אבל מתחילים גם להזדעזע מהעדויות.

ישראלי שמתגורר בניו יורק אמר ל"כלכליסט" כי ישנה תחושה של התעוררות מסוימת באוכלוסייה הרחבה שהייתה רדומה עד כה ולכן איפשרה לקולות הקיצוניים יותר להישמע חזק יותר. "מי שישב בשקט מתוך הרגל נחשף לתמונות הקשות ולעדויות ומבין שאסור לשבת יותר בשקט, כי אחרת זה יתפשט בכל העולם. אפשר לראות יותר ויותר מודעות ברחובות עכשיו, ואם עד לא מזמן אמריקאים חלפו באדישות ליד אנשים שהורידו תמונות של החטופים, עכשיו גם הלא יהודים מעירים להם ומנסים לעצור את זה".

מדובר בשינוי קל וראשוני שקשה עוד לזהות את שורשיו ואת עומקו, אבל ניתן להניח כי המסה הקריטית של ההסברה הישראלית מתחילה לשאת פרי. זה התחיל בשרשורים ארוכים ברשת X שמתארים את סרט הזוועות שמקרינים למובילי דעת קהל ברחבי העולם, שם אנשים שנתפסים אובייקטיביים ולא מזוהים עם ישראל מנתחים את מה שראו והיו מעדיפים לא לראות.

בשבועיים האחרונים התגייסו למאבק שריל סנדברג, לשעבר יד ימינו של מארק צוקרברג במטא, וגם הילרי קלינטון, וזה בדיוק מה שההסברה הייתה צריכה. שתי הנשים הפמיניסטיות שאהודות על המחנה הדמוקרטי מצליחות לגשר בין ישראל לבין הקהל הפרוגרסיבי שתייג באופן פבלובי את חמאס והעזתים כאנדרדוג ואת ישראל כמדינת אפרטהייד.