אביגדור פלדמן מציג: נקמת הסנגור הפלילי

1. פלדמן וחשין: יותר תאווה למילים ולצדק, פחות לעולם המשפט

בעולם המשפט שלנו יצאו לתהילה שמם של שניים - שופט ועורך דין - בשל שנינותם, ברק כתיבתם הווירטואוזי והעושר הלשוני, הספרותי, התרבותי שעוטף את טיעוניהם. אלה הם השופט המנוח מישאל חשין ועורך הדין אביגדור פלדמן. חשין זכה לספר שקיבץ את פניניו ואוצרותיו. הוא זכה אפילו למשהו שפלדמן טרם זכה לו - ששלומי שבן ילחין ויבצע קטע מפסק דינו "ידיעות אחרונות נגד יוסף קראוס".

בימים אלה ראה אור ספר, "בדלתיים פתוחות" (הוצאת פרדס), שמאגד טורים של פלדמן מ־40 שנות כתיבה בעיתונים ובכתבי עת מלומדים יותר. אף שפרנץ קפקא הוא רפרנס טבעי יותר לפתוח בו, בחרתי בחשין בגלל טור של פלדמן, ב"הארץ", מינואר 2018, שכותרתו "למה לא רציתי להיות מועמד לבית המשפט העליון".

פלדמן מספר למה סירב להצעת שר המשפטים דניאל פרידמן להתמנות לעליון (לפני כן השופטת איילה פרוקצ'יה ביקשה למנותו, אך הנשיא ברק סירב). "ראשית, אני לא מוכן לוותר על הרגליים שלי", כתב, "ושנית, אני לא מוכן לוותר על מה שיש לי בין הרגליים".

והוא מנמק: "הסיבה השנייה קשורה לתאווה, לתשוקה, לליבידו. אין לי רצון לאבד אותם. לשופטים אין ליבידו. אתה לא רואה תשוקה, תאווה, פנטזיה אצל השופט. אני מתאר לעצמי כי לפני שאדם מתמנה לשופט הוא עובר ניתוח להסרת הליבידו ובחלל הריק שנוצר שופכים קצת מלט אפור וקר. אני לא רוצה להיות שופט, כי אני בוכה על גירוש מבקשי המקלט ואני רוצה לשכב מתחת למטוס שיטיס אותם השד יודע לאן, ומאחר שכשופט אהיה נטול רגליים, לא אצליח לעשות זאת".

לפחות בכל שקשור לכתיבה, הליבידו של חשין, וגם של פלדמן, מרקיע שחקים. לצד ההערצה שלה זוכים השניים, יש להם לא מעט מבקרים.

העיתונאי אמנון דנקנר, למשל, תיעב את כתיבתו של חשין. "סגנונו של חשין נשען על הצלצול של לשון חכמים", כתב ב"מעריב" לאחר פרישתו ב־2006, "אבל אינו מותיר דבר מן האיפוק האצילי ורב־הכוח שלה, אלא מתקשט בה בהגזמות, ברעש מחריש, בנפיחות, בדרמטיות פאתטית. כל מי שיש לו אוזן לשפה העברית, לרבדיה, וטעם טוב, אינו יכול שלא להילפת ברגשי זוועה כשהוא קורא את הצעקנות היומרנית של חשין".

2. פלדמן וקפקא: בירוקרטיה וחוקים אטומים מתורגמים לישראלית

פלדמן הוא מהמומחים הגדולים של הסופר היהודי־צ'כי פרנץ קפקא ואף העביר באוניברסיטה סמינר על יצירתו. ההשקפות שהם חולקים על המשפט דומות. פלדמן הוא המתרגם – הרעיוני והמעשי, לא הלשוני – הגדול ביותר של קפקא לעברית.

קפקא הוא מגדולי הסופרים של התרבות האנושית. "לא רבים מהיוצרים", כתבה פרופ' נילי כהן, "זכו לכך ששמם גם הפך לשם תואר – קפקאי – המתאר את עולם הבלהות של בירוקרטיה ריקה, שרירותית ואכזרית, הנשענת, כביכול, על כללים משפטיים לא מוכרים ובלתי־נגישים".

ב"המשפט", איש אינו טורח להבהיר ליוסף ק' מה אשמתו. ב"לפני החוק" השוער אינו מבהיר לכפרי מדוע שער החוק המיועד להיפתח דווקא לו, נסגר עם מותו. ב"לשאלת החוקים", אומר קפקא: "חוקינו אינם ידועים לכל, שמורים הם כסוד בידי קבוצת האצילים הקטנה המושלת בנו". קבוצת האצילים הזו הפכה אצל פלדמן לשופטי בית המשפט העליון.

הפסימיזם הקפקאי המדכא, הקודר, חסר המוצא, הוא לפי פלדמן המציאות של המשפט הישראלי. פלדמן, ש"מתרגם" את קפקא למציאות הישראלית, מוסיף על המקור רבדים נוספים של הלעגה, רשעות וטמטום. "זה מכבר למדתי", הוא כותב, "שאי אפשר לשכנע בית משפט בדברים המובנים מאליהם, אבל קל מאוד לשכנעו בדברים בלתי מתקבלים על הדעת".

את התובנות והמסקנות האלה הוא גוזר מניסיונו הסנגוריאלי העשיר, מהשופטים האטומים שלא הקשיבו לו, מעיוותי הדין שסבלו לקוחותיו. לכן, פלדמן לא רק מתאר את המציאות הקפקאית, אלא מציב עצמו כקורבן שלה. סוג של עכבר ניסוי במעבדות הצדק הישראלי, שנבנו ועוצבו בהשראת קפקא. פלדמן הוא אותו הנידון מ"מושבת העונשין", שמכונת המשפט הישראלית חורטת על גבו את גזר הדין.

ואז גם מיטשטש הגבול: איפה נגמר פלדמן החושב ואיפה מתחיל פלדמן המתחשבן; איפה נגמר פלדמן הכותב ואיפה מתחיל פלדמן הנוקם. פלדמן הופך בכתיבתו לסוג של "מיכאל קולהאס", הדמות הקטלנית שאת נקמתה השוצפת הוא מייחס לראש הממשלה בנימין נתניהו.

3. פלדמן ונתניהו: הסנגור הטבעי לא מתאים לנאשם הבכיר

בנימין נתניהו, לפי פלדמן, הוא המקבילה הישראלית לגיבורו של היינריך פון קלייסט, מיכאל קולהאס. "מיכאל קולהאס", הוא כותב, "יצא למלחמה כנגד ממלכה שלמה והטביע אותה באש ודם משום שנדרש לשלם מס שרירותי כדי להעביר את סוסיו דרך אחוזת היונקר ונצל פון טרונקה". ואז נכנס נתניהו: "כמו אצל קולהאס, גם אצל נתניהו רדיפת הצדק, אם היתה כזו, התחלפה ברצון נקמה פרוע של נמר בנגלי שנתפס ברשת של ציידים לא חוקיים".

כדי לתקף את המשל הזה, חייב פלדמן להתאים את הנמשל: נתניהו מטביע את ישראל "באש ודם" כי הציידים הלא חוקיים מסלאח־א־דין לכדו בעורמה ושלא כדין את הצדיק מבלפור.

הסנגוריה הטבעית של פלדמן מתקשה להתאים עצמה לנאשם כנתניהו. לכן הוא מתפתל בין התיקים שלו. לגבי תיקי "התקשורת" המורכבים (2000 ו־4000) הוא מצטט את פרופ' ש"ז פלר, שאמר כי "המשפט הפלילי חייב להיות מותאם לתודעה הציבורית לגבי מה מותר ומה אסור. הוא חייב להיות נגיש לכולם, אחרת הוא לא ממלא את תפקידו".

נתניהו זוכה בספר לטריטוריה מכובדת של 14 טורים. כולם מהשנים האחרונות, שבהם הסנגור פלדמן עשה הסבה מהמגרש הפלילי למגרש הבג"צי, ואף הצטרף פה ושם לשורת העותרים הארוכה שמבקשת להוריד את נתניהו באולם ג' של בית המשפט העליון. בראשם הג'ינג'י, עו"ד אליעד שרגא, שאין עתירה בלעדיו. פלדמן מגחיך את להיטותו של שרגא להגיש ראשון כל עתירה: "הטלפון הלווייני לצד מיטתו של עו"ד אליעזר גזר (אי אפשר להחמיץ את הכוונה לג'ינג'י – מ"ג) החל מזמזם ומהבהב. אליעזר ישן בנעליים, בחדר שלקח במלון קראון פלזה, 400 מטר מבית המשפט העליון. הוא התאמן בכל בוקר בריצה מהמלון לבית המשפט העליון. הוא הגיע לזמן של ארבע דקות מהרגע שהוא יורד מהמיטה ועד שהוא מגיע למזכירות העליון".

זהו פלדמן השנון, הסאטיריקן במיטבו, אבל זה לא תמיד פלדמן המצוי. כקורא שמסיים טקסט שלו, אתה כורע לא פעם תחת עומס של מטאפורות, אסוציאציות, זרמי תודעה וכמובן אינספור ציטוטים ואזכורים מכל רחבי היקום הספרותי. לפעמים זה מייגע, לפעמים זה מעורר קנאה – "מה, הוא באמת קרא את כל זה?" – ולפעמים נשארים עם התהייה מה לעזאזל הוא בעצם רצה להגיד?

התמיהה הזו משתלבת היטב בחוסר הפשר הקפקאי, ומצטרפת לאמירה של גיתה (הנה ניים־דרופינג משלי): "השיא הרוחני של האדם הוא התימהון".