"נפוליאון": סצנות קרב מרהיבות בסרט שלא חף מבעיות

רידלי סקוט מוקסם מהתקופה הנפוליאנית. הסרט הראשון שלו, "הדואליסטים", התרחש בזמן מלחמותיו של נפוליאון, וכך גם סרטו הלפני אחרון, "הדו־קרב האחרון" (2021). והנה בסרטו החדש “נפוליאון”, כשהוא כבר בן 86, סקוט מטפל סוף סוף באיש עצמו ולא בחייליו תאבי הקרב.

חואקין פיניקס, בהברקת הליהוק של השנה, מגלם את נפוליאון — מאז היה קצין תותחנים זוטר שעומד בכיכר הבסטיליה ורואה את ראשה של מארי אנטואנט נערף בסוף המהפכה הצרפתית, ועד מותו בגלות על האי סנט הלנה, 40 שנה אחר כך. סקוט ופיניקס לא מייצגים את נפוליאון כאיש נמוך עם תסביכי גובה, אלא כילד קטן, שחי את חייו כדי לרצות את אמו, להראות לה שהכלומניק מקורסיקה יכול להפוך לקיסר צרפת ולכובש אירופה. בהתאמה, האיש עם תסביך האם הזה ייצור קשר לא פחות מתוסבך, כפייתי ותלותי עם אשתו ז'וזפין (ונסה קירבי), וגם לה הוא ינסה להוכיח במכתביו שכל מדינה חדשה שהוא כובש, כל צבא שהוא מביס, הוא עושה הכל בשבילה.

סטנלי קובריק חלם שנים לביים סרט על נפוליאון, אחד הפרויקטים הגנוזים המפורסמים בתולדות הקולנוע. הוא כתב תסריט, ליהק, חקר לוקיישנים וערך תחקיר מדוקדק, אך לבסוף נטש את הפרויקט (שאלמנטים ממנו השפיעו על "בארי לינדון" שלו, המתרחש באותה תקופה).

סקוט, מאז שהוא במאי, מנסה להוכיח שהוא גדול מקובריק. "הנוסע השמיני" היה ה"2001: אודיסיאה בחלל" שלו, "גלדיאטור" היה ה"ספרטקוס" שלו, ועכשיו הוא עושה את "נפוליאון". אבל זה לא נפוליאון של קובריק, אלא סרט שמאוד מתאים לפילמוגרפיה של סקוט. קובריק היה ניהילסט, אנטי־ממסדי וחתרן, הוא עשה סרטים שזלזלו בבעלי השררה והכוח והיו בעלי נקודת מבט אפלה וסרקסטית. סקוט, לעומתו, מעריץ כוח וכוחניות. לא ברור איך קובריק היה עושה את “נפוליאון” שלו, אבל ספק אם זה היה יוצא שיר ההלל לכובש הגיבור, שיצר סקוט.

קשה להתחמק מהעובדה שסקוט מעריץ את נפוליאון ואף מזדהה איתו. הוא רואה בו את עצמו: מקצוען לעילא, שמקבל משימה ומיד יוצא לבצע אותה, בלי אלוהים ובלי מצפון. והוא דואג שהמשימה הבאה אחריה תהיה מאתגרת ומתגמלת יותר.

ואכן, הקטעים הכי טובים בסרט — ויש לא מעט כאלה, אף שסרט אינו חף מבעיות — הן סצנות המלחמה. "נפוליאון" הוא לא “סרט מלחמה”, אלא סרט מלחמות: ספרתי חמש כאלה בשעתיים וחצי (ובינואר תעלה לאפל TV גרסה בת ארבע שעות של הסרט). בשלושה קרבות נפוליאון מנצח, והשניים הנותרים מביאים לנפילתו: ניסיון הכיבוש של רוסיה ב־1812 וקרב ווטרלו.

נפוליאון, אנחנו למדים מהסרט, היה אסטרטג עילאי עם כישרון נדיר בלוחמת תותחים ("זו גיאומטריה", הוא מסביר, "אני פשוט יודע איפה להציב אותם"). וסקוט כמוהו: הבו לו סצנת קרב עם אלפי ניצבים ומאות סוסים והוא יהפוך אותה למפגן מרהיב. הוא פשוט יודע איפה להציב כל אחד ואחד מהם. ואם זה קורה ביום מושלג, על אחת כמה וכמה.

סקוט, כמו נפוליאון, אוהב מלחמות, הוא טוב בהן. אלה בני האדם שקשה לו איתם. ולכן גם בסרט הזה, כמו בכל סרטיו, גיבוריו לא נראים כמו אנשים בשר ודם, אלא כאוסף של תכונות, רעיונות ודחפים. אין פילוסופיה בדמויות, מלבד הרצון לכבוש או להדוף. יש בסרטיו משהו ניאנדרתלי, ונראה שהוא תמיד מזדהה עם הדמויות האיומות ביותר. לכן הם לא מהווים חוויית צפייה נעימה.

לא ברור למה סקוט עשה את הסרט הזה דווקא עכשיו, איזו מטאפורה הוא מנסה לייצר. מי הוא – עבורו – נפוליאון של ימינו. אבל התסריט של דיוויד סקרפה, והאופן שבו פיניקס מגלם את הדמות הראשית, מעבירים איזו הבנה לגבי האופן שבו רודנים וקיסרים שואבים את הפופולריות שלהם מההמונים.

כותרות העיתונים ידעו לדווח שההיסטוריונים הצרפתיים יצאו נגד הסרט, שמסלף כנראה לא מעט את כל הקשור להיסטוריה של הדמות ושל תולדות צרפת. לא בטוח שצריך לקחת את הביקורת הזאת קשה מדי, אבל עבורנו קולנוע הוא לא שיעור בהיסטוריה אלא הרהור באקטואליה.

וכאן, יש להודות, שצפייה בסרט הזה בישראל שאחרי 7 באוקטובר מהווה חוויה שונה לחלוטין לעומת צפייה בכל מקום אחר בעולם לפני אותו התאריך. בעבר אפשר היה לראות ב”נפוליאון” סרט היסטורי על תקופות עתיקות ולא רלבנטיות לחיינו, אבל כעת אי אפשר שלא לחוש ששוב, כשם שהיה ב־1815 ואז ב־1914, גם עכשיו העולם מסרב להתקדם לעידן מודרני יותר וממשיך לבחור במלחמה. החניתות והסוסים אומנם נעלמו, אבל עדיין מתחוללות מלחמות בין מדינות, בין מנהיגים, והרודנות והאכזריות לא חלפו מהעולם.

יש משהו מחריד באלימות הברברית של מלחמות נפוליאון, והמחריד הוא שהמלחמות האלה והמצביאים האלה נראים פתאום אקטואליים מאוד – בישראל מול חמאס, ברוסיה מול אוקראינה, בתימן ובאיראן. כולם עדיין רוצים לכבוש ולהרוג, כאילו כלום לא השתנה.