המכה שתשתק את הדמוקרטיה מתקרבת בצעדי ענק

לעילת הסבירות יחסי ציבור גרועים. בגלל שהיא שייכת לעולם שיקול הדעת, לעולם מונחי ה״שסתום״ המשפטיים, שניתנים לפרשנות גמישה בין שופטים שונים. אבל, היא לא מקנה לשופטים סמכות לבטל החלטות של ממשלה, שרים ועובדי ציבור רק בגלל שהן "לא באות טוב לשופט" או כי ההחלטה "לא נראית לו סבירה".

השופט שמפעיל את ביקורת הסבירות לא מעדיף את תבונתו האישית על פני תבונת השר או תבונת ההחלטה. השופט בוחן את ״סבירות״ ההחלטה מתוכה, מתוך נתוניה, שיקוליה, תכליתה, התשתית העובדתית שנבחנה לצורך קבלתה. הוא יפסול אותה אם נתון רלבנטי לא נלקח בחשבון, או אם שיקול זר, מפלה, שרירותי, קיבל משקל מרכזי. במילים אחרות, זו משמעות הבלמים והאיזונים על כוחו של השלטון - להגן על הציבור מפני החלטות שרירותיות של השלטון.

לאורך השנים הורחב השימוש בעילת הסבירות. לא רק אצלנו אלא גם במדינות המשפט המקובל, כמו קנדה ואוסטרליה. אם בעבר רק החלטות ״מופרכות״ לגמרי היו נפסלות, בתי המשפט בוחנים היום החלטות במשקפיים רחבים יותר של איזון, מידתיות, הוגנות שעוטפת את הסבירות.

ההצדקה לכך היא ההגנה על הציבור, על זכויות אדם, על מיעוטים שעלולים להיפגע. זאת, מתוך החוזה החברתי שמנסח את היחסים בין הרשויות ונותן לרשות השופטת מעמד עודף בהגנה על זכויות מיעוטים בגלל הסכנה שהשלטון ינצל את כוח הרוב כדי לפגוע בהם. בעיני קואליציית לוין־רוטמן פסילת החלטה ממשלתית היא תמיד פגיעה מובהקת במשילות. אלא שדמוקרטיה שמתייחסת ברצינות לזכויות אדם חייבת רשות שופטת עצמאית שתגביל את כוחו של השלטון מלפגוע בזכויות אדם ומיעוטים.

לצד זכויות האדם, מבקשת הממשלה, באמצעות חיסול העילה, למנוע כל ביקורת שיפוטית על מינויים. כמובן שאריה דרעי הוא המוטיבציה הנוכחית לכל המהלך. מאז הלכת דרעי־פנחסי המפורסמת בשנות התשעים התערב בית המשפט במינויים מטעמים שסבר כי יחזקו את טוהר המידות, את אמון הציבור בממשל, את הדמוקרטיה הישראלית.

הרשימה ארוכה. דוגמאות בולטות הן יוסי גינוסר, יואל לביא, ניר גלילי. ועכשיו גם הרב שמואל אליהו שהממשלה מבקשת כליל למלטו מהדין ושופטי בג"ץ מנסים, לשווא בשלב זה, להסלילו לדין משמעתי בגלל התבטאויות גזעניות שחובה לעקור מהשירות הציבורי, בוודאי במשרות הבכירות. השופט השמרן אלכס שטיין השתמש באי־הסבירות לתיאור ההימנעות מהפעלת הדין על הרב. בג״ץ מתערב במינויים במקום שלא ניתן משקל מספיק לעבר פלילי, לאמירות גזעניות, להטרדות מיניות.

הסבירות היא "עילת סל", ועילות סל הן בעייתיות כי הפעלתן כרוכה בהפעלת שיקול דעת. כמו עבירת הפרת האמונים במשפט הפלילי, גם היא עבירת סל וגם היא שנויה במחלוקת. ועדיין, יש הבדל בזהירות המתחייבת במשפט הפלילי שמאיים על חירותו של האדם מאשר במשפט המינהלי שמכוון לטיוב המערכת השלטונית. כן, גם במחיר שמדי פעם מתקבלים פסקי הדין שנויים במחלוקת.

המתח בין רשויות השלטון הוא הערובה המרכזית לעצמאות וחירות הפרט. חיסול הסבירות היא צעד ראשון בדרך להכתרת הממשלה והקואליציה כרשות השלטונית היחידה.

החוק לעקירת הסבירות מבקש לחסן את הדרג הנבחר - לכאורה בגלל ״העליונות״ הדמוקרטית שמסורה לו בקביעת מדיניות. הבעיה היא שיש כאן סירוס חד־צדדי של הביקורת השיפוטית מבלי לחוקק תורה מלאה להפעלת שיקול הדעת המינהלי. לממשלה אין אפילו קוד אתי, ובוודאי שאין לה מחויבות אמיתית שלא לפעול בשרירות שמקפחת חלקים מהציבור. זו ממשלה שמחויבת לקמפיין אנטי־דמוקרטי, להשלטת מדינת הלכה ולהרס מערכות המשפט. זו ממשלה שחותרת להפיכה משטרית בשירות האינטרסים האישיים של ראש הממשלה. הסבירות היא הכלי החשוב ביותר שבידי הציבור ומערכת המשפט להתמודד עם הסכנות האלה.

הסבירות התפתחה בפסיקה לצד המידתיות, אמון הציבור, השיקולים הזרים ושאר אמות המידה שנועדו להבטיח תרבות שלטונית ממלכתית, אחראית, שמכוונת אל הטוב הכללי. הממשלה הנוכחית היא ההוכחה האולטימטיבית לנחיצותה של ביקורת משפטית על מלא. אי אפשר למנות עבריין־גזען־פירומן לשר הממונה על המשטרה ומנגד לחסל את הסבירות. אי אפשר למנות חבורה כה פרועה של שרים ולשחרר אותם כליל מכלי הביקורת המרכזי על החלטותיהם ומעשיהם.