הקברניט
אגדת נורדן: נאצים, מפציצים, והכוונת שהצילה את העולם
קרל נורדן היה אדם עם מוח נדיר, שהמציא בשנות השלושים מתקן שבעזרתו ניתן לקלוע פצצה לצנצנת חמוצים מגובה 25 אלף רגל. הפיתוח שלו כשל בחזית ואף הוביל למותם של מיליון בני אדם - אבל עדיין ניפץ את מכונת המלחמה הנאצית
שלום, כאן הקברניט; האם אי פעם הכרתם גאון אמיתי? אחד שכשרובנו רואים אתגר אינסופי, רואה רק פיתרון פשוט - ועבורו האתגר הוא להסביר את הפיתרון לאחרים? בתחום התעופה ישנם אתגרים גדולים מאוד, ומפעם לפעם, צץ איזה גאון זוהר עם הברקה זוהרת ומפצח אחד מהם.
לטורי "הקברניט" הקודמים:
גיבור הסיפור של היום הוא גאון מקצה לקצה, ואף עמד מאחורי אחד הפיתוחים הכי חשובים בהיסטוריה - פיתוח שנועד לחסוך בחיי אדם ולמנוע פגיעה בחפים מפשע, אך בפועל הוביל למותם של יותר ממיליון אנשים. ולמרות שורת כשלים מסחררת, עדיין הצליחה ההמצאה שלו לחסל את מכונת המלחמה הנאצית ולשחק תפקיד קריטי בשחרור אירופה.
לגיבורנו קוראים קרל נורדן והוא נולד ב-1880, במושבה הולנדית באינדונזיה, סמראנג שמה. לאחר מות אביו עברה משפחתו להולנד ומשם לגרמניה. עוד כילד החל נורדן לעבוד כשוליית מהנדס שוויצרי, ומצא את עצמו: המיכון העדין, הדיוק, הנדסת מכונות היתה הייעוד שלו.
נורדן התקבל לפוליטק הפדרלי בציריך, והצטיין בלימודיו; הוא אף עקף בציוניו את אחד מחבריו לכיתה, אחד ולדימיר איליץ' לנין. ככל שמשהו הנדסי היה יותר עדין ומסובך, כך משך יותר את קרל; בתחילה תכנן עזרי ניווט לספינות, ומהר מאוד מצא עצמו בתחום התעופה.
ב-1904 עבר לארה"ב והחל לעבוד עם גאון אחר, אלמר ספארי, על ג'ירוסקופים ומכשור טיסה - וב-1914 נכנס לו ג'וק לראש: לפתח כוונת שתאפשר לפגוע עם פצצה במטרה פצפונת מגובה של קילומטרים בשמיים.
בימינו זה נשמע פשוט, אבל בראשית ימי התעופה הצבאית זה היה אחד האתגרים ההנדסיים הכי גדולים בעולם.
מה כל כך קשה בלפגוע עם פצצה במטרה? פחות או יותר הכל: בחרטום המפציץ ישב מטילן עם כוונת שהיתה טלסקופ פשוט למדי, מצא את המטרה והתחיל לחשב: מהירות המטוס, הגובה, משקל הפצצה, השפעה מוערכת של רוחות, ואז העביר הנחיות ותיקונים לטייס.
הצוות הצליח לטוס מספיק ביציבות? ללחוץ על כפתור הטלת הפצצה בדיוק בזמן? ולעשות את כל זה בוצע מגובה מספיק נמוך כדי שטעויות וסטיות לא יקבלו אפקט עצום בשטח? אז אולי הצליח לפגוע.
זה קרה לעיתים נדירות, ודיוק ההפצצה היה מזעזע. הרי כיוון הפצצה וההטסה הן פעולות שמבצעים שני אנשים; מספיק שהמטילן והטייס לא הבינו זה את זה לרגע אחד, ואין סיכוי לפגיעה.
מה עשה קרל נורדן? המציא כוונת שתאפשר כזו אוטומציה, שתמחק את מרווח הטעות בין שני המוחות: הכוונת היתה בעצם מחשב אנלוגי אליו מזינים נתוני טיסה, חימוש, מרחק והשפעת רוחות - והוא פשוט משתלט על המפציץ ומוציא את הטייס מהמשוואה.
הוא עזב את חברת ספארי והקים מיזם משלו, בו התעסק בעיקר במתמטיקה מתקדמת, הנדסה עדינה, ובלהפחיד את כל האנשים שעבדו איתו. טיפוס אקסצנטרי, נפיץ וחסר סבלנות, הסתובב במשרדים עם פנקסים ולוחות בעודו משפר את הנוסחאות שלו וצועק על אנשים. לא פעם העיר את עוזריו באמצע הלילה בצרחות על נוסחה שבאה לו בחלום, ושאג על כל מי שהפריע לו לחשוב.
כל משוואה ששינה, כל קפיץ ששייף והזיז - הכל נעשה בלהט דתי; גיבורנו היה נוצרי אפיסקופלי מילדותו, וראה במלאכת ידו שליחות קדושה. האל הטוב הניח אותו פה בעולם כדי לבנות דברים שישנו לטובה, ובשם כל מה שקדוש - נורדן לא יאכזב את אלוהים.
אנשי חברת נורדן המפוחדים לא היתה היחידים שעבדו על סופר-כוונת שכזו. גם חברת ספארי עבדה על אחת ואף הגיעה עם להקת גאונים משלה. אבל חברת נורדן היתה חדשנית לא רק ברמה ההנדסית: היא הציגה את הפיתוח שלה בתור הדבר הכי מהפכני שהומצא מאז גלגל השיניים, והכי חדשני מאז המטוס עצמו. וחשוב לא פחות - בתור המצאה שכל מרגל אויב ינסה לגנוב בכל רגע.
אז בכל פעם שהכוונת הגיעה לניסוי מוטס בבסיס צבאי, היא הובלה לאווירון בליווי שני שומרים חמושים. כל מטילן שהשתמש בה בניסוי, חתם על מסמך בו הוא מתחייב להגן על ההמצאה הקדושה הזאת גם במחיר חייו. ובתוך הכוונת עצמה הותקנה מערכת השמדה עצמית, הכל כדי שלא תגיע לידיים הלא נכונות.
והטריק הכי מוצלח היה שליפה של קרל נורדן עצמו: הוא הבטיח לגנרלים שהכוונת שלו תאפשר לקלוע פצצה אל תוך פחית חמוצים מגובה 25,000 רגל. ההבטחה נשמעה שערורייתית, אבל ניסויים ראשונים אכן הראו דיוק מדהים: CEP של 23 מ' בלבד.
ה-CEP הוא הנתון בו נמדד דיוק הפצצה; זהו רדיוס בו יפגע לפחות 50% מהחימוש שהוטל, ובשנות השלושים CEP של 23 מ' היה טירוף; המטילנים והטייסים עצמם התחילו לדבר כמו נורדן ולהגיד שבקרוב הבעיה תהיה לבחור איזה מלפלפון בצנצנת יקבל את הפצצה.
הגנרלים הסתנוורו, והתאהבו לגמרי בהמצאה המבטיחה: המטרות הצפויות הן מפעלים ומחנות צבא, תחנות כוח ובתי זיקוק - כולם עצמים שכל מבנה ואלמנט בהם הוא גדול בהרבה. עם הכוונת החדשה, חיל האוויר האמריקאי פשוט לא יוכל להחטיא.
זה אומר שכדי לנצח במלחמה, צבא ארצות הברית יצטרך רק לשלוח מטוסים - וכך יכריע כל אויב בכל מקום. חיילים אמריקאים יגיעו לשטח האויב רק כדי לחתום על מסמכי הכניעה שלו. ולא כדי להילחם למות בהמוניהם כמו שקרה במלחמת העולם הראשונה.
איך עבד הקסם הזה בכלל? הכוונת עבדה בשלושה שלבים: בראשון זיהה המטילן את המטרה ושם אותה במרכז הטלסקופ, ואז הזין למערכת טווח מוערך, גובה, מהירות טיסה ומהירות רוח. הכוונת החלה לנטר את תנועת המטוס, וכשמתקרבים למטרה בשלב השני - תשתלט על ההגאים.
היא תבצע תיקוני סחיפה מהנתיב בהתאם לרוחות ולתנועת המטילן: כל תזוזה של הכוונת תתורגם לתנועת הגאים, וכך יישמר הנתיב. הכוונת מחשבת את הפער בין הזווית בה היא מכוונת ידנית למטרה, ובין זווית הראיה שמעידה על הגעה לנקודת הטלה מתאימה. וכשיגיע המטוס לאן שצריך, יוטלו הפצצות.
וואו, איזה גאון, חשבו במשרד ההגנה - והזמינו 90,000 כוונות כאלה, אותן מיהרו לשתול בכל חרטום של כל מפציץ - ומאחוריהן, עשרות אלפי מטילנים שהוסמכו והוכשרו להשתמש בהן. זהו, חשבו האמריקאים; מי שלא יהיו אויבינו, נאכיל אותם מוות זועם ורותח מן השמיים.
כשהושלם הפיתוח, התגאה בו נורדן: לראייתו, אין דבר קדוש יותר מהחיים שנפח האל באף כל חי, והכוונת שלו תאפשר קליעה מדויקת במטרות - כך שלא תהיה פגיעה בבלתי מעורבים או חס וחלילה - בכנסיות וקתדרלות. רק החוטאים המרושעים ימותו, ולא עוברי אורח או דיירים שגרו במקרה בשכנות למפעל הטנקים של האויב.
כל כך היה בטוח בקדושת מעשיו, שלא חלם לקחת עליהם כסף; הייצור הכניס לחברה הרבה, אך את הפטנט מכר נורדן לממשלת ארצות הברית בדולר אחד, וגם אותו נדרש לבקש רק משום שהחוק לא התיר להעניק למדינה פטנט במתנה.
כולם היו מאושרים: מהממציא, דרך הגנרלים ועד לאחרון המטילנים בתוך אחרון המפציצים - באימונים, הם טסו בגובה של כעשרת אלפים רגל, וקלעו לא רע. המטרה היתה מוקפת עיגולים, כדי שאפשר יהיה למדוד החטאות בצורה נוחה. האם זה גם עשה אותה קצת יותר מדי קלה לאיתור? לפגיעה? כנראה שאף אחד לא שאל.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הועברו מספר מפציצי B17 לחיל האוויר המלכותי בבריטניה - והאמריקאים מאוד הופתעו לשמוע שהכוונת עובדת כפי שתוכננה, אך עדיין ישנן החטאות.
ההנחה הסבירה היתה שהבריטים פשוט לא מספיק מיומנים בהפעלת הכוונת של נורדן. בכל זאת, מדובר במחשב אנלוגי שצריך לתכנת תוך כדי טיסה, משהו שמאוד קשה לעשות בלי תרגולים רבים.
באביב 1942 הגיעו מפציצי האמריקאים לאי הבריטי, והחל קמפיין ההפצצה האדיר של המערכה לשחרור אירופה. הטייסים, המטילנים, מפקדי הטייסות, הגנרלים וההנהגה האמריקאית נדהמו כולם: שיעור ההחטאה היה פשוט אסטרונומי, כאילו שאין כוונת בכלל.
המפעל הפטרוכימי לוינה הוא דוגמה טובה: מדובר במתחם בתי זיקוק ששכן ממזרח לעיר ליפציג, והשתרע בזמנו על יותר מ-13 קמ"ר, מטרה בגודל של כפר סבא. האמריקאים תקפו את לוינה יותר מעשרים פעם, זרקו על המתחם שמונים וחמש אלף פצצות, ואחוז הפגיעה היה סביב 10%. בשלושה מקרים הופלו 120 מטוסים ואף חלון לא נשבר באף אחד מ-250 הבניינים של המפעל.
מיד כונסו צוותי חשיבה, חוליות חקר ביצועים, קציני מבצעים, מתמטיקאים, פיזיקאים ומומחים מכל תחום עם "לוגיה" בשמו: איך יתכן שכוונת הפלאים לא עובדת? את כל המלחמה בנו על הדיוק שלה, ואחד המומחים בטח יצליח למצוא תשובה.
כשנמצאה אחת, פגעו כל הגבות בפלורסנטים - הכוונת של נורדן פשוט לא התאימה בשום צורה לעולם האמיתי. ניסויי ההטלה באימונים באמת הציגו פגיעות מדויקות: גם כשהשתמשו במפציץ בודד, וגם כשהשתמשו בשלושה-ארבעה.
אבל באימונים אין צבא אויב שם למטה. צבא שאולי לא מרוצה מהעובדה ששלחת מפציצים לזרוק עליו דברים מתפוצצים, נניח, עד כדי כך שיירה עליך דברים מתפוצצים משלו. הכוונת של נורדן היתה מדויקת להדהים בתנאים אופטימליים, כשבמלחמה אין דבר כזה: צפיפות ודיוק הנ"מ הגרמני חייבו הטלה מגובה כפול מזה שתורגל באימונים, וגם לטוס מהר בהרבה.
חוקרי ביצועים גילו שכל תוספת של 1,000 רגל לגובה הטיסה פוגעת בדיוק ההפצצה ב-2.5%, וכל תוספת של 5% למהירות הטיסה במבנה (כ-250 קמ"ש) פוגעת ב-8%.
הכוונת גם התגלתה כרגישה; לא פעם התפרקו החוגות שלה, הכפתורים, או שנשברה בצורה אחרת כשהמטוס קפץ קצת - משהו שנוטה לקרות כשפוגשים גלי הלם של פגזי אויב. אבל הטעויות הללו היו צלוחיות מאזטים; הבעיה העיקרית היתה השיטה בה עבד חיל האוויר האמריקאי.
המפעלים של גרמניה הנאצית הותקפו בגלים שמורכבים מ-36 מפציצים, כשכל גל מחולק לשלוש טייסות, 12 כלים. אם המרווחים ביניהן מספיק קטנים, שיעור הפגיעה של המטוסים הראשונים בגל הראשון יעמוד על יותר מ-70%; זה דיוק מאוד מרשים - לא רחוק משל פצצות מונחות.
רק מה? הפגיעות הללו העלו עמודי עשן בקנה מידה תנ"כי. אפילו אם החטיאה, כל פצצה זורקת לאוויר אדמה ופסולת בניין, והמטרה פשוט תתכסה.
עד כדי כך, שדיוק הגל החמישי כבר ירד מתחת ל-30%. ומתקפה ממוצעת כללה ב-1943 כללה עשרה גלים; רק פצצה אחת מתוך מאה בכלל פגעה ברדיוס של 300 מ' מהמטרה.
ההפצצות נערכו גם תחת כסות העננים, כשנתוני המטרה הועברו לכוונת דרך מתקן מכ"מי. במקרה כזה, התרסק דיוק הפגיעה לפצצה אחת מתוך 500. בנוסף, רק מטוס אחד מכל 12 בכלל השתמש בכוונת שלו: לכל טייסת היה מפציץ מוביל, שבחרטומו ישב המטילן הכי מוכשר ביחידה.
הוא זה שכיוון, ואז הטיל פצצה ששחררה עשן לבן. כשראו שאר חברי הכנף את הפצצה, הטילו את שלהם. כך שאם המטילן טעה או פספס, כל היחידה היתה מפספסת.
ואם המפציץ המוביל במקרה חטף בדרך פגז נ"מ או צרור של פוקה-וולף, ונפל בדרך? לא תמיד ייכנס לנעליו מטילן טוב מספיק במטוס חלופי. וכאן אנו מגיעים לחלק הטרגי בסיפור: כל הפצצות שהחטיאו את המפעלים ויתר המטרות עדיין הגיעו לקרקע והתפוצצו.
רבות פגעו באזורי תעשייה בהם מחסנים שהכילו סחורות, מזון ואספקה - ורבות לא פחות פגעו בשכונות מגורים והרגו רבבות אזרחים. עד מהרה החליטו בעלות הברית להפציץ את השכונות כסטנדרט, בכוונה; אם לא יועיל, בטח לא יזיק - הרי קשה ללכת לעבוד במפעל כשאתה קבור תחת בניין. בשיטה זו, נהרגו יותר ממיליון אזרחים.
ולא רק: ההפצצות הבלתי-מדויקות אילצו את גייסות האוויר לשלוח את המפציצים שוב ושוב אל אותן המטרות, ומגיני גרמניה חיכו להם בנצרות פתוחות.
אלפים ממטוסי ה-B17 וה-B24 הגדולים הופלו, והאבדות היו מסחררות: חיל האוויר השמיני, היחידה שהוציאה את רוב גיחות ההפצצה באירופה, איבד 40% מכוחו - עם יותר מ-47,000 אנשי צוות אוויר שנפצעו ו-26,000 הרוגים.
אי אפשר להאשים פה את נורדן: הוא תכנן כוונת שעבדה כמו שהוא תכנן, הוא לא לקח בחשבון תכנון לקוי של שלבי ההפצצה, לא חשב שהצבא ירצה רק אדם אחד שיכוון עבור כל 12 מטוסים, או שכל העסק יעבוד מגובה רב, עם הסתרות וכולי.
ואגב, כששמע הגאון על שיעורי ההחטאות והנזקים שגרמה הכוונת שלו - הוא קפץ וצווח, שבר דברים והשתולל ברמת השד הטזמני: קרל רצה לבנות משהו שיעשה רק טוב לעולם, והנה בא הצבא והרס לו את ההמצאה. אבל רגע, אם היא נכשלה כל כך בשטח, איך אני יכול לטעון שהיא זו שהצילה את העולם?
כי ההיסטוריה עובדת מוזר, ואם האמריקאים לא היו חושבים שביכולתם לקלוע פצצה לפחית, ולהביס את הנאצים מהאוויר - לכו תדעו אם בכלל היו מנסים.
לכו תדעו מתי היו מגיעים לאירופה; אולי היו מעדיפים לפתור קודם את הבעיה היפנית שלהם? האם הבריטים היו שורדים עד אז? אולי הסובייטים היו כובשים את אירופה כולה והופכים את כל אירופה ואסיה לקומוניסטיות?
אבל כוונת נורדן נתנה לאמריקאים כנפיים של אופטימיות, תחושה שהנה, יש קלף מנצח - עליונות טכנולוגית שתצליח היכן שאנשים לא יוכלו להצליח לבדם. וזה דחף אותם להתערב, להיכנס עמוק למלחמה באירופה, התערבות שהכריעה את הכף ואיפשרה לבעלות הברית להביס ביחד את היטלר וצבאותיו. בלי ההתערבות הזו, מי יודע איך היה נראה העולם כיום, ובעיקר - מה היה עולה בגורל יהודי אירופה וצאצאיהם. טיסה נעימה!
6 תגובות לכתיבת תגובה