התקשורת בימי הקורונה הפכה לשופר הממסד ומוטב שלא תתקיים כך

אי הוודאות שלוותה את ימיה הראשונים של מגיפת הקורונה יצרה באופן טבעי תגובה קשה של חרדה מפני הבאות. תחזיות אימה מלוות בתחושה של כאוס הציפו את התקשורת וברקע בלט העדר הנהגה מרגיעה ושקולה שמדברת בגובה העיניים. הימים חלפו והבלתי נודע הפך נודע יותר, אלא שהפאניקה התקבעה והפכה מנגנון הפעלה בידי מנהלי נרטיב המגיפה.

כלי התקשורת המשיכו להדהד תחזיות אימה מופרכות, בעוד המדע וההיגיון הושתקו ונדמו. שומרי הסף, ועדות הכנסת, העיתונות החוקרת, ומערכת המשפט כולם נאלמו דום. ההנהגה נהגה בציבור כאילו הוא סומא והתקשורת הדהדה את קול ההנהגה תוך שהיא מלווה את הנרטיב בפרשנות משלה בקול אחד שכל מהותו הטלת אימה. לתקשורת המונים כמו רדיו, טלוויזיה ואינטרנט, תפקיד חשוב בעיצוב דעת הקהל ובתפיסת הציבור את המציאות. עיתונאים שאמורים לשאול ולהטיל ספק יישרו קו עם נרטיב ההנהגה, מגויסים למהלך של ״חינוך הציבור״ על ידי בכירים בממשלה ומשרד הבריאות.

מסכות בימי הקורונה בקניון רמת אביב | צילום: שאול גולן

באוקטובר 2020 כתבתי במאמר שהתפרסם בכלכליסט שאחד הכשלים הנוראים במגפה המתוקשרת נעוץ בחשיפת הציבור לאינסוף גרפים המלווים בנבואות אפוקליפטיות, שאין בהן משפט מנחם שהוא אמת מדעית נקיה וחפה משקולים זרים. שנתיים לתוך המגיפה, והתקשורת המשיכה להדהד תחזיות אימה יום וערב, כל אירוע נספר, כל אירוע נוצל להעברת מסר מאיים. ״הסרת המגבלות עלולה לגרום ל-6,000 מונשמים בישראל עד יולי״, הדהד כתב חדשות ערוץ 13 בפריים טיים לקראת סוף הסגר שנזקיו עצומים ותועלתו אפסית (22.4.20). כתב אחראי ומקצועי היה ככל הנראה נעזר בעצת מומחים נוספים על מנת להביא לציבור דעה מאוזנת. דעה מאוזנת הייתה מטיבה לא רק עם הציבור אלא גם איתו לאור הנסיבות.

״הילדים הם המנוע של המגיפה״ הייתה הכותרת בדה מרקר באוקטובר 2020 הכותרת לוותה בדו"ח משרד הבריאות שעסק בהדבקות של ועל ידי ילדים. משרד הבריאות קבע בדוח שהילדים מדביקים/מפיצים אבל הנתונים הראו אחרת. מי שהעמיק בדו"ח כמו שעיתונאי מקצועי היה עושה, היה מוצא שההיפך הוא הנכון. הכותרת נישאה ברוח וקבעה נרטיב במשך תקופה ארוכה מאד. בשל הנרטיב, ילדים בריאים נשארו בבתיהם מחוץ לכותלי בתי הספר ונשלחו לבידודים חוזרים ונשנים גם כשמערכת החינוך חזרה לתפקוד מסוים.

בדיקות קורונה במתחם דרייב אין | צילום: אוראל כהן

כאשר מבצע התחסנות החל ההיענות הייתה גבוהה. קרוב ל- 80% מהציבור שהיה זכאי לחיסון, נענה לקריאה. עם מסע ההתחסנות נפתח הסכר למסע הסתה כנגד המיעוט שלא התחסן מבחירה, או בשל כורח בריאותי. ההסתה נתמכה בהדרת צעירים ומבוגרים מהמרחב הציבורי, ואף ממקומות עבודה באמצעות הגבלות התו ירוק ומדיניות הבידודים המפלה. תוך מספר חודשים לתוך המסע הסתבר שיעילות החיסון דועכת והוא אינו מגן מפני הדבקה. למרות זאת, ההסתה השיסוי והשנאה קיבלו במה במהדורות החדשות, בעיתונות וברדיו. תפישת מציאות מעוותת שהתחסנות יכולה להביא לאפס הדבקה ולמיגור המגיפה, פחד שפוגם בחשיבה רציונלית או התכנסות שבטית, מה הניע את הכתבים להדהד קול אחד בלבד- קול האימה? ומדוע את מספר הכתבים שהעזו לשאול ולהטיל ספק בנרטיב אפשר למנות באצבעות כף יד אחת ?

בתאריך ה-14.8.21 מהדורת חדשות ערוץ 12 נפתחה בהכרזה ״חודש מאסר או קנס למי שלא מתחסן״. ברצינות!? בגלל הצבע הצהוב? בשביל התקציב הבא? מתי פרשתם מתפקיד העיתונאי? בנפשם של מי מהציבור אתם משתעשעים בציניות? “למרר את חיי הלא מחוסנים” קרא הפרשן הפוליטי של חדשות 12, באולפן שישי בינואר 2022: ״צריך להתייחס ללא מחוסנים כמו שאנחנו מתייחסים לאויב בשעת מלחמה, אני בעד שיטת מקרון, למרר להם את החיים. לא ייתכן שהם יקבלו עדיפות לתרופה על פניי בבית חולים, ואני בעד לאסור עליהם להיכנס לכל מקום באשר הוא, שאת ספקנות המדע שלהם שישאירו בבית״. קרן מרציאנו הגיבה לו: ״ לאף פוליטיקאי היום אין אומץ לקבל החלטות אמיצות כאלה״. ובעת ההיא לא עלתה השאלה אצל אף אחד מהשליחים הללו ,האם התחסנות תמנע את הגל הבא?

ראש הממשלה בנימין נתניהו במסיבת עיתונאים 23.8.20. הפכו שגרה של פאניקה | צילום: גיל יוחנן

החלטה מערכת הבריאות לחסן ילדים בגילאים של 12-15 ובהמשך פעוטים בני 5-11 שחררה אינספור מסרים מאיימים: ״הווריאנט ההודי תוקף בעיקר ילדים בני 12-15 שרובם לא מחוסנים״. בסמיכות, קיבל הפרויקטור במה להדאיג הורים לילדים יותר צעירים במילים ״עיקר התחלואה בישראל נמצאת במערכת החינוך ורוב המקרים הם בגילאי 6-11. האם מי מהכתבים סייג את האמירות האלה לפחות בלחישה שקורונה ככלל אינה מסוכנת לילדים?

האחיזה בקרנות מזבח האימה נמשכה לתוך הופעת האומיקרון: ב -6.12.21 כשכבר היה ידוע שהאומיקרון מדביק יותר אבל גם פחות אלים, הועבר המסר: ״דווחים מדרא״פ על פגיעה גבוהה יותר של אומיקרון בילדים״. נקווה שחגיגות ״האומיקרון מאחורינו״ בישראל יתבררו כנכונות. בינתיים הן נראות פרובינציאליות ביחס לשיח המדענים בעולם ובארץ״ היכן האחריות המקצועית לדיווח אמת נקי וחף משיקולים זרים או פחדים אישיים? מדוע אין אחד שמסוגל להעביר מסר שקול, שמכבד את הידע האנושי ואת אנשי המקצוע בתחום? שיקולי הרייטינג, החבירה לעגל הזהב שבפרסום הממשלתי, והניסיון להאדרה עצמית גרמו לכך שאפילו האומיקרון שבסבירות גבוהה מייצג גרסה אנדמית של הקורונה לא הבקיע את חומת ההפחדה והציניות של העיתונאים.

מאוכזבת ומתוסכלת משירת המקהלה וההשתקה בשנתיים האחרונות, נגשתי לבדוק מה אומר הקוד האתי של תקשורת נאותה ועיתונאות מקצועית. הקוד של אגודת עיתונאים מקצועיים מכתיב ארבעה עקרונות המבוססים על אמת, עצמאות וחמלה: בתרגום חופשי, תקשורת אתית היא תקשורת חקרנית הממזערת נזקים, עצמאית, שקופה ואחראית. לטעמי, תקשורת שמהווה שופר של הממסד מוטב לה שלא תתקיים. ועל זה יש גם לומר, ההיסטוריה איננה אילמת וגם אם תשתוק, ישמע קולה.

פרופ׳ שושי אלטוביה היא מרצה וחוקרת בבית ספר לרפואה של האוניברסיטה העברית