המילואימניקים מלאי מוטיבציה, אבל כבר לא כולם מגיעים: "אנחנו 11 מתוך 18 מהצוות"

כמעט תשעה חודשים אחרי ה-7 באוקטובר, ברצועת עזה עדיין מתנהלת מלחמה. היא אמנם שונה מאוד ממלחמות ישראליות אחרות כמו ששת הימים או יום כיפור, או אפילו מהתמרון האינטנסיבי שנעשה בעזה עד לפני מספר שבועות בודדים – אבל מראות ההרס, הדי הפיצוצים, התנהלות הלוחמים במרחב והמשימות להמשך לא מתירות ספק שמדובר במלחמה.

מפתה להשוות את השלב הנוכחי בלחימה בעזה למלחמה ישראלית אחרת, אך אם יש משהו שהמפקדים ברפיח משתגעים ממנו ומתעקשים להימנע ממנו בכל בצורה הוא השוואה לאותה מלחמה נטולת שם שנמשכה 18 שנה ברצועת הביטחון בלבנון. בשיחות עם אל"מ עברי אלבז מפקד חטיבת הנגב (חטיבה 12) ואל"מ יאיר צוקרמן מפקד חטיבת הנח"ל חזרה שוב ושוב הבקשה לתווך לציבור כי צה"ל הכי רחוק מדשדוש שאפשר ("מזיעים היטב, נסיים כשחמאס יהיה על הברכיים", הדגיש צוקרמן) וכי ביטויים כמו "הבוץ העזתי" מציירים תמונה שגויה ומדכאים את רוח הלוחמים והמפקדים שסופגים את הביקורת כשהם יוצאים לרענונים קצרים מהלחימה.

למרות שהמח"טים והמג"דים השתדלו להימנע מפוליטיקה, ניתן היה להבין מבין השורות כי הייאוש מהביקורת חוצה מגזרים: מצד אחד היו את אלו שמתוסכלים מהביקורת הכביכול ימנית על ניהול הלחימה, שטוענת שצה"ל איטי ומדשדש ודורשת מהלוחמים והקצינים לפעול בצורה אכזרית ומהירה בכדי להשיג את אותו "ניצחון מוחלט" שאנחנו כפסע מלהשיגו. בצד השני מתוסכלים מהביקורת משמאל הדורשת להתקדם לכיוון של עסקת חטופים שתוביל לסיומה של מלחמה שגובה מחיר דמים עצום ומתנהלת כבר תקופה ארוכה ללא מטרה ברורה. גם אלו וגם אלו סבורים שאם המקטרגים היו מגיעים לרפיח ונחשפים למציאות המבצעית – הביקורת הייתה מסתיימת בהבנה עמוקה יותר של המציאות המורכבת.

תקיפה של צה"ל ברפיח | צילום: AFP

המפקדים בשטח סבורים שצה"ל צריך עוד לפחות חצי שנה כדי לחקור את 25 המנהרות שכבר מצאו בציר פילדלפי. "עכשיו זה הזמן לעבוד לאט ומסודר כדי שבאמת יהיה נטרול של 100%, אני אומר את זה כי הייתי עכשיו שלושה חודשים בנצרים". מסביר מג"ד 931 סא"ל עוז, "חטיבת הנח"ל פוצצה בנצרים 22 קילומטר מנהרות. האם יש שם יותר מ-22 ק"מ מנהרות? לדעתי כן, וזה אחרי שלושה חודשים של עיסוק רק בתת-קרקע אחרי שחטיבת גולני הייתה שם. הלוואי והיינו יכולים לעשות את זה בקצב יותר מהיר. דברים עמוקים צריך לעקור מהשורש. מתי נגיע לשליטה מבצעית? להערכתי הגסה 24 חודשים מרגע שנכנסנו לתמרון".

מלחמת וייטנאם הישראלית

"החמאס לקחו את המודל של וייטנאם, של הוייטקונג. עשו מחילות ומנהרות. הם עברו מארגון טרור סמי-צבאי לגרילה", אומר מח"ט 12 עברי אלבז. אם ההשוואה של המלחמה הנוכחית לתקופת השהייה של צה"ל רצועת הביטחון בלבנון לא עוברת חלק בגרון למפקדים שבשטח, נדמה שההשוואה למלחמת וייטנאם דווקא הולמת. הלחימה הממושכת בארגון גרילה רצחני, ההפצצות המאסיביות מהאוויר, הספקות בנוגע ליכולת לנצח (אפרופו האמירות של ראש המל"ל צחי הנגבי ושל דובר צה"ל תא"ל דניאל הגרי בנוגע לכך שלא ניתן להעלים את החמאס) ושחיקת הלוחמים.

ניכר שהלוחמים שנמצאים בחזית עוד מלאים במוטיבציה להשיב את החטופים ולהחזיר את הביטחון לתושבי העוטף. הבעיה היא עם אלו שכבר לא מגיעים לחזית. "אנחנו פה 11 מתוך 18 מהצוות", אומר אחד הלוחמים של חטיבה 12, מילואימניק של פלחה"ן גבעתי. הסיבות להתייצבות החלקית (מילואימניקים אחרים ששוחחתי איתם דיברו על 80% נוכחות) הן ברורות. השחיקה של הלוחמים עצומה, וגם אלו ששמו את החיים בצד ומשרתים כבר חודשים ארוכים במילואים מספרים סיפורים על הקרבה אישית עצומה: האחד נאלץ לסגור את העסק, אחרים זרקו את שנת הלימודים באוניברסיטה לפח ויש את מי שהשאיר אישה וילדים בבית ויודע כבר שאת הסבב השלישי הוא לא יוכל להרשות לעצמו.

השחיקה ניכרת גם על חיילי הסדיר והקבע. בפינת "זולה" מאולתרת הממוקמת בקומה עליונה של בית ברפיח (יש תצפית לים) יושבים ותיקי הנח"ל ברוגע וללא קסדות, משחקים שש-בש ומעבירים את הזמן עד לשחרור המיוחל. הבעיה היא שגם השחרור מתרחק מיום ליום, כי גם מי שמסיים שירות של שנתיים ושמונה חודשים כבר לא חוזר הביתה ומתאזרח אלא מגויס ישירות למילואים ממשיך בשגרת המלחמה שכוללת קפה שחור עם נוף לים ופשיטות מזדמנות במחנה הפליטים שאבורה. מח"ט הנח"ל אל"מ צוקרמן, שעושה רושם של אדם עם מאגרי מוטיבציה ורוח קרב אינסופיים, סיפר לכתבים שבשמונה וחצי החודשים האחרונים הוא ישן בבית רק למשך שמונה לילות בלבד. גם אם הדבר מעורר הערכה, אי אפשר להימלט מהמחשבה כי תיאור זה מתאים יותר לקולונל בצבא ארה"ב במלחמת וייטנאם מאשר למי שמפקד על גזרה שנמצאת במרחק שעת נסיעה מבאר שבע.

איו"ש בעזה, רפיח בלבנון

כל מלחמה מכניסה לז'רגון הצה"לי מילים חדשות, ואחד הביטויים שחזר על עצמו שוב ושוב ברפיח הוא "איו"שיזציה", כלומר הפיכת המצב בעזה לדומה למצב ביהודה ושומרון. המושג לא מתייחס להקמה של התנחלויות, וזאת למרות שגם בתוך השדרה הפיקודית בצה"ל יש את מי שמפנטזים על הקמה מחדש של גוש קטיף ואף יותר מזה, אלא למצב בו צה"ל יוכל לצאת לפשיטות נקודתיות על ערי הרצועה כפי שהוא מתנהל כיום בשטח A. מבחינת חלק מהקצינים – איו"שיזציה היא הדבר הכי קרוב להכרעה שניתן לשאוף אליו. אמנם המשמעות של זה היא שלא ניתן יהיה לשלול לחלוטין מציאות בה יוכלו להמשיך לירות רקטות על יישובי העוטף, אבל לפחות צה"ל יוכל להיכנס קרקעית ולנטרל חוליות מחבלים בכל פעם מבלי לצאת למבצע רחב היקף. עם זאת, גם בצה"ל מבינים היטב שבשביל להגיע למציאות הדומה למה שקורה ביהודה ושומרון יהיה צורך בכוח שלטוני דמוי הרשות הפלסטינים ברצועת עזה, ומנגנוני ביטחון שיש להם את הסמכות והיכולת לשלוט באוכלוסייה המקומית. כל עוד הדרג המדיני מונע כל אפשרות של התקדמות בכיוון הזה – אז החלום על איו"שיזציה של הרצועה יישאר פנטזיה לא ממומשת, ובמקום זה נקבל שלטון צבאי ישראלי שיספח אליו את כל התשומות וכוח האדם של צה"ל.

אמירה נוספת שחזרה על עצמה שוב ושוב בקרב המפקדים והלוחמים בשטח היא שההתנגדות ברפיח הייתה נמוכה משציפו, ושההערכה כעת היא שחלק ניכר ממחבלי חטיבת רפיח של חמאס ברחו צפונה לכיוון מרכז הרצועה בזמן שהשאירו לצה"ל אינספור מנהרות ובתים ממולכדים שהוכנו במשך שמונה חודשים. אמנם חולות רפיח אינם דומים ליערות לבנון בשום צורה, אבל יש לקוות שבמטכ"ל ובדרג המדיני מבינים שחיזבאללה עלול לאמץ את אותה אסטרטגיה במקרה של כניסה קרקעית מוגבלת ללבנון: כוחות רדואן ייסגו צפונה, ולוחמי צה"ל יאלצו להתמודד עם גזרה ממולכדת וממוטענת שהאויב ברובו כבר מזמן לא נמצא בה. אם יוצאים מנקודת הנחה שלישראל אין כוונה לתפוס שטח בלבנון לאורך שנים ארוכות כדי לנטרל את כל תשתית חיזבאללה וש"איו"שיזציה" של דרום לבנון אינה על הפרק, עלולים עוד להגיע למסקנה ש"תמרון מוגבל" יוביל לתוצאות מוגבלות מבחינת הסרת האיום על תושבי הצפון יחד עם סיכון לא מבוטל לכוחותינו.