צוואה לא מתורגמת

מצווה לקיים את דברי המת". זהו כלל גדול בדיני ירושה. אבל, כאשר אנו שואלים מהו רצון המת, אין הוא נמצא איתנו כדי לספר על כך. מי שמדבר בשמו הוא הצוואה שהותיר אחריו. על כן, ציין בית המשפט (השופט שאול שוחט בעמ"ש 5512-11-19) כי בעת שבית המשפט דן בקיום של צוואה או בפרשנותה אין שני צדדים. יש שלשה. רצון המת אף הוא צד להליך, ובית המשפט מנסה לקלוע אל רצונו. אבל, לעיתים עוה"ד שניסח את הצוואה הקשה על המלאכה. לא תמיד באשמתו. הקושי החריף ביותר נוצר כאשר יש פערי שפה. גלי העליה שוטפים ב"ה את ארצנו ועורכי הצוואה הם במקרים רבים אנשים שמבינים עברית בסיסית, אך לא מסוגלים לקרוא את הצוואה ולרדת לנבכי ניסוחיה. במקרה זה מוטל על עורך הדין לתרגם את הצוואה לשפה שהעורך מבין אותה היטב. אם לא עשה כן, הוא חייב למצער להקריא לו את הצוואה במלואה, קטע אחר קטע, להסביר בשפה ברורה ולוודא כי המצווה אכן מבין מה כתוב ומה המשמעות של מה שכתוב. אכן, זה כבר "כלי שני" ולעיתים נוצר "טלפון שבור" והלקוח עורך הצוואה לא יורד לדקויות של מה שנכתב. אבל, אם גם הדבר הזה לא נעשה, הרי שבפנינו פגם מהותי בצוואה, היורד לשורש הדברים. בית המשפט (השופט נפתלי שילה) קבע כי לא די בכך שהמנוח יבין את "ליבת הצוואה" אלא עליו להבין את כל הוראותיה (עמ"ש 55758-05-23). מוטל על כן על עורכי דין לכתוב בעת אישור הצוואה כי הם הצוואה הוקראה והוסברה למנוח.

מה הדין כאשר לא כתוב בצוואה שהיא הוקראה למנוח והוכח כי המנוח לא שלט בשפה שבה נכתבה הצוואה?

במקרה זה, יש ספק בשאלה האם הצוואה הוקראה למנוח. ספק שכזה מוכרע באמצעות נטל השכנוע. ככלל, נטל השכנוע מוטל על המתנגד לקיום הצוואה. אולם, אם הוכח לבית המשפט כי המנוח לא ידע לקרוא בשפה שבה נכתבה הצוואה, נטל השכנוע עובר למי שמבקש את קיום הצוואה. אם לא יביא ראיות משכנעות לכך שהמנוח הבין שהמסמך שהוא חותם עליו הוא צוואה וגם הקריאו לו את כל הוראותיה של הצוואה, הרי שנפל פגם מהותי בצוואה.

עו"ד אבי וינרוט חדש | צילום: יח"צ

בית המשפט העליון קבע בעניין לנדאו נ' וין כי "במקום שבו מי שאינו מסוגל לקרוא את צוואתו בוחר לעשותה 'בעדים' ואינו דואג לקיומו של רישום מאומת על פני הצוואה בדבר הקראתה באוזניו - בלשון שהוא שומע ומבין - הריהו פותח בכך פתח להתנגדות לקיומה של הצוואה; וזאת - מן הטעם שהצהרתו של המצווה בפני עדי האימות 'זו צוואתי' אינה שלמה, ואינה ממלאה את תכליתה. הועלתה התנגדות כאמור יהיה על המבקש את קיום הצוואה להוכיח בראיות, כי המצווה ידע ש'זו צוואתו', הן מן ההיבט הטכני והן מן ההיבט העניני, כפי שמתחייב מהצהרתו".

חידד את הדברים השופט שאול שוחט (בת.ע 4280/00) והבהיר כי אם צוואה לא מתורגמת למצווה לשפה שאותה הוא שומע ומבין ואף אינה מוקראת לו בשפתו בטרם חתימתו עליה - מדובר בפגם מהותי, הפוגם בהבנת המצווה את הוראות צוואתו וממילא בגמירת דעתו. על כן, הנטל להוכיח שהמצווה הבין את הוראותיה של הצוואה כמשקפות את רצונו האמיתי מוטל על מי שמבקש קיום של הצוואה. אם לא עשה כן, נמצא כי איננו יודעים לאשורו את רצון המת ומה שלא יודעים אי אפשר לקיים.

מאת פרופ' אבי וינרוט, עו"ד בעלים ומנהל של משרד פרופ' אבי וינרוט ושות'

d&b – לדעת להחליט