"מערכת הבריאות מתפקדת בתת־תקציב רק בזכות האנשים"

"אנחנו נמצאים באזור ראשון לציון ומטווחים כל הזמן, והיינו צריכים להחליט מיד לאן להעביר את המטופלים. התחלנו לקבל פצועים גם מהמסיבה ברעים, גם מהירי בעוטף, גם מסוקים עם פצועים משדה הקרב וגם מבתי חולים אחרים", כך סיפרה ד"ר אסנת לבציון־קורח, מנהלת המרכז הרפואי יצחק שמיר ("אסף הרופא"), בשיחה עם כתב “כלכליסט” עמיר קורץ במסגרת מפגשי האונליין "שש אחרי המלחמה" של "כלכליסט" ופועלים טק על תפקידה של מערכת הבריאות בשיקום החברה בישראל בעת המלחמה ואחריה.

לב־ציון קורח, הנשואה לד"ר עמית קורח, מנהל מחלקת ניתוחי לב בהדסה, כבר ידעה ימים קשים, בהם אינתיפאדת הסכינים בירושלים כשניהלה את בית החולים הדסה הר הצופים וכמובן תקופת הקורונה, אבל כשהיא מתבקשת לציין רגע אחד מהאירוע הבלתי נתפס שאנו חווים בימים אלה, היא חוזרת לשבת בערב של 7 באוקטובר.

"יש לי ארבעה בנים, שלושה מהם לוחמים ביחידות עילית, ופתאום קלטתי שאחד מהם בבארי", היא מתארת. "אלה רגעים שאת מתפקדת ועובדת אבל הלב נקרע עד שאת מקבלת הודעה שהוא בסדר. מאוד קשוח להיות אמא לשלושה לוחמים. אני עובדת, מתפקדת, אבל לא נושמת. זה תרגול בחוסר שליטה, בהבנה שאין לך איך להשפיע על כלום, רק לקוות לטוב ולסמוך עליהם ועל הסביבה".

בימים האחרונים בית החולים שלכם קלט עשרות חטופים שהוחזרו מעזה. איך נערכתם לזה?

"אנחנו כבר חודש ערוכים להחזרת החטופים וביקשו שנקבל את העובדים התאילנדים. הרעיון הוא לתת להם מקום מבודד וסטרילי מסקרנים ותקשורת וכמה שיותר מפנק וביתי. הרגשנו שליחות אדירה כי החבר'ה המקסימים האלה נקלעו למלחמה לא להם, והם גם ניסו להסביר לחמאסניקים שהם לא קשורים. להם לא חיכו משפחות אז אנחנו היינו המשפחה שלהם, וכל צוות בית החולים עשה זאת בתשוקה ובאהבה. קיבלתי את פניהם במסוק, הסברתי להם שהם הגיעו למקום בטוח ושאנחנו מאוד שמחים לטפל בהם. שמנו להם בודהה קטן והם עשו טקסי תפילה. הבאנו להם ספר. את האשה לקחתי לשופינג בקניון של בית החולים. כשהם עזבו לתאילנד עשינו להם טקס פרידה ולא נשארה עין יבשה".

מהו הקושי הגדול שאתם נתקלים בו היום ומה יהיה הקושי של מערכת הבריאות בתום המלחמה?

"עכשיו בית החולים מתפקד למופת בצורה מרגשת, וכך כל בתי החולים. מערכת הבריאות הוכיחה את עצמה כאחת המערכות שתפקדו מצוין באירוע הזה מתחילתו. בכלום זמן נערכנו לפנות את החולים ולטפל ב־400 פצועים עד היום, מתוכם 170 רק ביומיים הראשונים. הנושא שאנחנו מתמודדים איתו הוא מיגון. אנחנו בונים עכשיו עוד קומה לחירום אבל צריכים להתקדם לשלב שבו כל בית החולים יהיה ממוגן כמו שצריך ואני מצפה לעזרה של המדינה בעניין הזה. אי אפשר להסתמך רק על תרומות. יש קושי בכך שיותר מ־75 רופאים נמצאים במילואים, אז כולם משלבים ידיים ועושים יחד מה שצריך".

עוד לפני הגיוס של רופאים למילואים המערכת עובדת בתת־תקנים, לא?

"נכון. כשאנחנו מדברים על אחרי המלחמה, אז לצערי נחזור למצב שלפני המלחמה. עוד לפני 7 באוקטובר כל בתי החולים בישראל היו בגירעונות איומים, לא בגלל ניהול, אלא בגלל הסכמי שכר שלא שופרו, הדולר שהשתולל. כל אלה משפיעים ישירות, ומדובר על מאות מיליוני שקלים על המערכת כולה. ואז הגיעה המלחמה, ובמלחמה לא מדברים על כסף, אבל כל בתי החולים יודעים שאחרי המלחמה נחזור לדבר על כסף. אני מאוד מקווה שהמדינה תשכיל להבין את סדרי העדיפויות ושיש להשקיע כסף בבריאות, ואני מקווה שהעובדה שתפקדנו כל כך טוב לא תהיה לנו לרועץ. מקווה שלא יחשבו שלא נותנים לנו ובכל זאת אנחנו מסתדרים ועושים עבודה מדהימה. זה לא עובד ככה. המדינה מוציאה פחות מ־7.5% מהתל"ג על בריאות, כשהממוצע במדינות ה־OECD הוא 10.5%. הסיבה היחידה שמערכת הבריאות מתפקדת כל כך טוב בלי תקציב מתאים היא בזכות ההון האנושי המדהים. מדובר באנשים מסורים שמרגישים מחויבות. בנוסף, מערכת הבריאות מוכיחה כבר שנים שדו־קיום הוא דבר אפשרי ושיהודים וערבים עובדים יפה ביחד, גם באירוע הזה".

אחד הכשלים שהיו לפני המלחמה והתגלו ביתר שאת אחריה הוא נושא בריאות הנפש. את מרגישה את זה?

"מאוד. קשה מאוד לגייס פסיכיאטר היום לבית חולים. המצב של בתי החולים הכלליים הרבה יותר טוב מהמצב של בריאות הנפש. מדינת ישראל חייבת להשקיע קודם כל בבריאות הנפש. עשו רפורמה מוצלחת בהכנסה של פסיכיאטרים לקופות החולים, אבל יש מחסור אדיר במטפלים. כשמישהו מנסה לקבוע תור לפסיכיאטר ילדים, הוא יכול לקבל תור לעוד שנה. גם באופן פרטי זה לא הרבה יותר טוב".

נראה שהבעיה תחמיר כשאחרי המלחמה יחזרו תושבים וחיילים עם חוויות ופוסט־טראומה וגם הם יצטרכו לקבל טיפול במערכת הרפואית.

"בוודאי. בניגוד למלחמות אחרות הפעם אלה לא רק החיילים, יש כאן מדינה שלמה בטראומה. לנו יש מרכז טראומה שמטפל בעיקר בחיילים עם פוסט־טראומה בגישה הוליסטית, כולל טיפולים בתא לחץ. אנחנו יודעים היום שכשיש פוסט־טראומה מאובחנת יש גם שינוי מבני במוח, והתוצאות בתא טובות מאוד. בתחילת המלחמה פתחנו את המרכז לאזרחים והתחלנו כבר בטיפול בניצולי המסיבה. אבל המשבר הגדול מבחינה תפקודית הוא לא עכשיו, הוא יגיע בהמשך כשאנשים מהעוטף יצטרכו לתפקד וללכת לעבודה ולנהל את הבית. אנחנו צופים שיהיה משבר תפקודי גדול מאוד שמנכיח את הפוסט־טראומה".

לבציון־קורח מציינת עוד שכל ארגוני הנשים צופים שתהיה עלייה באלימות כלפי נשים. "הגברים מגיעים מהמילואים עם נשק, החלה חלוקה של נשקים להגנה עצמית, כולם על הקצה ואנחנו מאוד חוששות שמי שיסבלו מזה יהיו הנשים, ולכן צריכה להיות הרבה מודעות ותמיכה של כולם", היא אומרת בדאגה.

אומרים ש־7 באוקטובר הביא לשינוי קונספציות. איזו קונספציה השתנתה אצלך?

"אחד הדברים שהכי מטרידים אותי זה ההתעלמות מהעדויות של התצפיתניות ושל הקצינה ב־8200, שהתריעו על ההתקפה. זה דפוס של התעלמות מנשים חכמות שיודעות על מה הן מדברות. זה מוביל אותי לסוגיה של מעורבות נשים בקבלת ההחלטות. נשים חייבות להיות בשולחן מקבלי ההחלטות, ואז גם יתקבלו החלטות יותר טובות, יותר חכמות ויותר שקולות. תנו הזדמנות".