ההתעסקות באחים לנשק היא הסחת דעת

בימים האחרונים, באופן מתוזמר ובוודאי שלא מקרי, החל קמפיין חדש מצד מי שמתיימרים לייצג את הימין הפוליטי בישראל (רבים מהם לא מחזיקים בעמדה פוליטית סדורה כמו שהם פשוט מגנים בחירוף נפש על השלטון כאילו בזה תלויה פרנסתם, והיא באמת תלויה בזה). הקמפיין שעלה במקביל ברשתות החברתיות, בערוצי הטלוויזיה ובעיתונים מגזריים עוסק משום מה בתופעת ה"סרבנות", הכינוי שניתן להצהרות על הפסקת התנדבות למילואים שהתרחשו בשנה שעברה על רקע המאבק נגד ההפיכה המשטרית.

אמנם תקופת יולי-אוגוסט נחשבת באופן מסורתי בעולם התקשורת ל"עונת המלפפונים" שבה יש צורך להמציא ידיעות אקטואליות כי כלום לא קורה, אך המציאות הישראלית הנוכחית מלאה באינסוף בעיות בוערות שניתן לדבר עליהן בין אם אתה ימני ובין אם אתה שמאלני: עשרות אלפי ישראלים מפונים מבתיהם, 115 חטופים נמצאים בשבי החמאס, מאות הרוגים, אלפי נכים ואלוהים יודע כמה פוסט טראומתיים ונפגעי חרדה, אזרחים עושים מאות ימי מילואים, גירעון מאמיר, פשעי מין ופשעי מלחמה, התנקשויות דרמטיות ומבצעים הירואיים – בקיצור לא חסר על מה לכתוב ועל מה לדבר.

אז למה בוחרים משרתי השלטון בישראל לדבר על כל מיני דברים שאמרו פעילי אחים לנשק או שקמה ברסלר בשנה שעברה? בגלל שהם לא מעוניינים שתדברו על ההווה ועל המציאות המוחשית. טשטוש המציאות וסימון בוגדים הם טקטיקה ידועה בקרב מהנדסי תודעה ששואבים את השראתם במודע או שלא במודע ממשטרים אוטוריטריים.

אבל אולי בכל זאת שווה גם לענות לטיעון עצמו. אותן הצהרות על הפסקת ההתנדבות במילואים, כמו גם ההפגנות נגד ההפיכה המשטרית, היו לגיטימיות. לא רק שהן היו לגיטימיות, הן היו הדבר הנכון והמוסרי לעשות באותם ימים בהם הממשלה פעלה לבטל את עיקרון הפרדת הרשויות בישראל ולהפוך את הממשלה השולטת בכנסת לגוף נטול בלמים ואיזונים שיכול לעשות ככל העולה על רוחו ברוב של 61 מנדטים (ולפעמים פחות מזה). לא רק זה, אלא שבלי אותה התנגדות ובלי התעוררות אזרחית כמו שהייתה ב"ליל גלנט" ובמקרים נוספים באותה שנה, סביר להניח שהמבצר הדמוקרטי אכן היה נופל.

גם אם יש מי שמבקשים להשכיח את האפיזודה הזו עם כל מיני קמפיינים צבועים של "ביחד ננצח", המציאות הזו אכן התרחשה, והסימנים מראים כי גם רציחתם של מאות ישראלים לא פגעה בתיאבון של אלו שעוד מבקשים לחרב את הדמוקרטיה בישראל, בין אם על ידי הפיכת התנגדות אזרחית לפעילות לא לגיטימית (מלבד מקרים בהם ההתנגדות מגיעה מהמחנה הפוליטי של השלטון), בין אם באמצעות פגיעה במעמד הרשות השופטת או ע"י ביטול דה-פקטו של שלטון החוק באמצעות השתלטות פוליטית על המשטרה.

הקמפיין נגד אי-ההתנדבות מבקש לקשר בינה לבין טבח ה-7 באוקטובר בכדי לנקות את השלטון מאחריות לאסון הגדול ביותר בתולדות ההיסטוריה של מדינת ישראל. בעולם האמיתי מעולם לא הוכח קשר בין הדברים מלבד כל מיני תועמלנים שמתיימרים לדעת מה עבר לרב המרצחים סינוואר בראש (מוזר שבזמן אמת הם לא ידעו את זה ולא התריעו), ואפילו אם הולכים לקראתם וטוענים כי הייתה בעיית כשירות בחיל האוויר אז עדיין אין ולו בדל של קשר בין זה לבין הכשל המודיעיני והטקטי שהובילו לפלישת הנוח'בות לישראל או לכשל האסטרטגי של נתניהו ורבים אחרים בימין שטיפחו את החמאס כדי להחליש את הפתח. לא רק זה, אלא שכל הטענות על סיכון ביטחוני בעקבות ניסיון ההפיכה וההתנגדות אליה נאמרו בזמן אמת והשלטון בחר להתעלם מהן (וגם זה סוקר ותועד בזמן אמת).

אותם אנשים שבוחרים לעסוק עכשיו בפעילי אחים לנשק חברים בתנועה שכל מטרתה היא שכתוב ההיסטוריה והמציאות. בעולם שלהם נתניהו התנגד להתנתקות, שקמה ברסלר חשובה כמו שר בקבינט, התפרצות לבסיס צבאי למען חשודים בהתעללות מינית זהה להפגנות למען הדמוקרטיה וביידן שסיפק סיוע אסטרונומי לישראל הוא האויב.

התנועה הזו היא סכנה קיומית לישראל. היא מאפשרת לשלטון להתעלם מסיכונים קיומיים כמו ארגוני טרור רצחניים, אזרחים שהופקרו ונמקים במנהרות עזה, עתיד כלכלי ודמוגרפי לא ברור, בריחת מוחות או התפוררות מוחלטת של השירות הציבורי. היא תאפשר את המשך ההסתערות כנגד הדמוקרטיה – רק שהפעם מחאה נגדה תהפוך ללא לגיטימית ותוצג כניסיון המרדה.

גם כאשר אנחנו בעיצומה של מלחמה רב-זירתית, האיום הכי גדול על עתידה של ישראל כמדינה משגשגת הם אותם אנשים. הדרך היחידה להיאבק בתנועה הזאת היא לא להתנצל ולא להתקפל, להישיר מבט למציאות העגומה ולהילחם מדי יום בעד האמת ונגד ניסיונות שטיפת המוח.