לא רק שכר המורים: מערכת החינוך זקוקה לאתחול

עוד שבוע עד לתחילת שנת הלימודים, והוא עמוס בתחושות ייאוש כלליות ממצב החינוך. זה לא רק השכר המבזה של העוסקים בַמלאכה הקשה, אלא שינויים גדולים במציאות מסביב, שמערכת החינוך אינה יודעת לתת להם מענה. תקופת הקורונה עשתה שינוי גדול בתודעה ובהתנהגות של התלמידים. הם נעשו פורקי-עול ובצדק. מה שציבור המבוגרים אינו מעז לומר, שצריך מערכת אחרת, הם ממחישים לנו במעשיהם הבוטים. אם לא תתרחש בתוך זמן קצר תפנית גדולה, באמת לא ייוותרו במערכת אנשי חינוך. המערכת צריכה אִתחול מחדש, ומשמעות הדבר הוא שינוי רב-מימדי בכל הדרגים.

אתחיל מעמדת השר ומהגדרות סמכויותיו ב"חוק חינוך ממלכתי". האיש הפוליטי שנכנס למערכת צריך להיות מוגבל מאד בהחלטותיו, וכפוף למועצה חינוכית ציבורית של אנשי מקצוע, שמתפקידה וסמכותה לאשר כל רעיון שעולה בראשו. אם לא יחול שינוי בחקיקה לגבי סמכויות השר – דבר לא ישתנה. כל שר יוסיף לעשות במערכת כבתוך שלו, ולא תיווצר התוויה ברורה של כיוון.

בהמשך אנחנו פוגשים את הפדגוגיה. זו לא מסתיימת בציונים, שמזנבים בחינוך לאורך שנים, ויוצרים תחרות פרועה ופערים גדולים בין מגזרים במקום שיתופי פעולה. היבט אחר הוא הערכים שהמערכת מכוונת אליהם: ובכן, היא אינה מכוונת לערכים כלשהם. ישנם מורים רבים בעלי השקפה חינוכית אוניברסלית-ליברלית – שוויון חברתי, כבוד לזולת, סובלנות, כבוד להשכלה ולתרבות, הנחלת כישורים אישיים ועוד – אבל הם חוששים להביע את השקפתם זו במציאות פוליטית של שיסוי והסתה. חינוך חסר ערכים מוליד חברה חסרת ערכים, ונכונות של המונים ללכת בעקבות "המנהיג", זה שמסכסך יותר, ויוצר מעמד עדיף לבעלי הכוח כלפי מיעוטים חלשים. היכן החשיבה הביקורתית? תודה, לא בבית ספרנו.

כאשר אנחנו עוברים אל מנהלי בתי הספר, אנחנו מוצאים שחרף תפקידם המכריע בבתי הספר והמערכת כולה, הם כפופים לארגוני המורים, וכדי ביזיון וקצף. לאחרונה קם ארגון עצמאי של מנהלים בשם "מנהיגים", אבל אין משרד חינוך ראוי לשמו, שימנף את ההתארגנות הזאת לארגון נפרד של כלל המנהלים. ארגון עצמאי של מנהלים יכול היה לשנות את תמונת החינוך מעיקרה. המנהלים גם כפופים באופן משתק למשרד החינוך. כפי שכתבתי, השרים הם בעלי הסמכות, והם קובעים לבתי הספר מה ואיך לעשות. כאשר מזכירים "אוטונומיה בית ספרית" לא מכוונים רק אל ארבע בחינות בגרות במדעי הרוח שהועברו מ"חיצוניות" ל"פנימיות". אוטונומיה בית ספרית צריכה להעניק חופש למנהלים להחליט על הכול, ללא צורך לדווח כל הזמן למפקחים. האוטונומיה פירושה החלטות של צוות בית הספר, הקהילה והתלמידים. למנהלים אין אוטונומיה, וההתנהלות הבית ספרית היא בהתאם להנחיות משרד החינוך, אף שניכר בעליל שהנחיות אלה הולכות ומאבדות גובה. הכול בחינוך מאבד גובה.

והגענו למורים. אלה שנוטשים היום את המערכת אינם עושים זאת רק בשל השכר הנמוך, אלא בשל סיבות אחרות, שהעיקרית בהם – קשיי משמעת רבים, שהופכים את השיעורים לשדה קרב משפיל עבור המורים. חלקם אינם עומדים בכך ומחזירים באותו מטבע לתלמידים. אז כן, מורים רבים אינם עומדים בלחץ – ופורשים. לא יהיו מורים אחרים במקומות שהתפנו. אבל הצורך לאייש כיתות ילחץ עוד את הנשארים, וכדור השלג עתיד לגדול.

מה מבשרים לנו הימים הבאים? אין ספק שלא יחול שינוי בשאלות הגדולות עד תחילת השנה הקרובה ב-1 בספטמבר; אולי בעיית השכר תיפתר. רק מועצה ציבורית ליד השר, המורכבת מאנשי חינוך שיבואו מן האקדמיה והשדה, תוכל למתן את השקיעה הנוגה. לכך צריך עתה לשאוף.

אברהם פרנק הוא ד"ר למינהל ומדיניות החינוך ומרצה לחינוך