כן לגמישות, אבל לא לניצול בשוק העבודה

דוד א. עבד כמתכנת בחברת המחשבים "מחשוב מערכות מידע". לאחר כעשור בחברה, הוא תבע אותה בטענה שזו לא שילמה לו את התשלום הנוסף בסך של 25% ו-50% על ימים ארוכים בהם עבד שעות נוספות.

באופן מפתיע, בית הדין לעבודה דחה את התביעה וקיבל את טענת החברה שדוד עבד בהסדר של "שעות גמישות", שהיה מעוגן בחוזה העבודה עליו חתם כשהתחיל לעבוד בחברה. על פי ההסדר, דוד יכל לבחור כמה שעות לעבוד כל יום.

"סדר היום", נכתב בפסק הדין, "לאו דווקא נבע מדרישות המעביד, אלא כתוצאה מסדר היום שהמערער קבע לעצמו". בית הדין קבע שמכיוון ומדובר בהסדר שפועל לטובתו ועל פי בחירתו של העובד, אין לחייב את המעסיק לשלם לעובד גמול נוסף על שעות נוספות.

מפסיקה זו עברו כמעט 20 שנה, במהלכן ניתנו פסיקות בסוגיות דומות. לאחרונה, במסגרת "עסקת החבילה במשק", עליה חתמו נציגי משרד האוצר, ההסתדרות וארגוני המעסיקים, הוחלט להסדיר את הנושא בחקיקה.

עובדים (צילום אילוסטרציה) | צילום: בלומברג

בהצעת החוק הוצע שמעסיקים של עובדים שמרוויחים מעל 7,950 שקל, יוכלו לקחת עד 17 שעות נוספות בחודש (מתוכן עד שעתיים נוספות ביום), ובמקום לשלם עליהן תוספת לשכר של 25%, "להשלים" איתן שעות שהעובד החסיר במהלך החודש. בניגוד לשעות נוספות רגילות, המעסיק יצטרך להפריש עבור אותן שעות נוספות שנוידו לחיסכון לפנסיה שיאזנו מעט את ההפסד בשכר.

לכאורה, יש בהצעה היגיון. לא מעט עובדים במשק היו רוצים לעבוד במסגרת גמישה יותר, שתאפשר להם לעבוד בימים מסוימים שעות מעטות יותר ולהשלים אותן בימים אחרים. ההצעה מעגנת בחוק את האפשרות של המעסיק להסכים להסדר כזה, ותהפוך אותו לנפוץ יותר. ההסדר גם הופך את ישראל דומה יותר למדינות אחרות, כמו גרמניה וקנדה, בהן שעות נוספות מחושבות ברמה השבועית או החודשית.

הגיוני? שימו לב לפרטים הקטנים

אבל כמו תמיד, השטן מצוי בפרטים הקטנים. בניגוד לפסיקות בתי הדין לעבודה שהקפידו שהגמישות תהיה בידי העובד, הצעת החוק מציעה שזו תהיה בידי המעסיק, תוך "התחשבות" בעובד. המעסיק יקבע באיזה ימים יעבוד העובד שעות ארוכות ומהיכן יחסיר את השעות ש"הרוויח". עובד שיהיה מעוניין לצאת מוקדם כדי להוציא את ילדיו מהגן בתמורה לימים אחרים, יהיה נתון לחסדי המעסיק.

בנוסף, גם עובדים שעתיים, שמתכונת העבודה שלהם גמישה ממילא, יכנסו תחת אותו הסדר, ויפסידו כסף וגמישות לטובת המעסיק. מעתה, מעסיק של פועל במפעל שמרוויח מעל 7,950 ש"ח יוכל להעסיק אותו 10.5 שעות ברצף במשך שמונה ימים ולהורות לו לא להגיע לעבודה במשך יומיים בסוף החודש. העובד לא יקבל יותר גמישות ויפסיד משכרו. כך נראה ניצול, לא גמישות.

יתרה מכך, שבוע העבודה בישראל ארוך במיוחד ואורך 42 שעות לעומת 40 שעות בחלק גדול ממדינת ה-OECD. ימי החופש המינימליים מעטים, ועומדים על 21 לעומת 31 בחציון ה-OECD. סך שעות העבודה השנתי הוא השביעי בגובהו ב-OECD. הסדר גמישות בשעות נוספות, בלי קיצור בשעות העבודה השבועיות והוספת ימי חופשה, יפגע באיזון בית עבודה, במקום לתרום לו.

לסיכום, כדי להפוך את הצעת החוק הזו לראויה, לטובת כל הצדדים, יש להוציא מההסדר את העובדים השעתיים, לקבוע שניוד השעות צריך להיעשות בהסכמת שני הצדדים ושהמהלך ילווה בקיצור של שעה שבועית אחת בשבוע העבודה (שגם תאזן מעט את הפגיעה בשכר), ובהוספת שני ימי חופשה לעובדים, במקום יום אחד.

אביעד הומינר רוזנבלום הוא מנהל מדיניות וחוקר בקרן ברל כצנלסון