שנה ותקומה
"גם בגיהינום צריך למצוא את חצי הכוס המלאה"
מבחינת גדי ירקוני, החיים נפלאים. מגיל צעיר הוא כמעט לא רואה; בגיל 42, בזמן מבצע אחד בעזה, עבר התקף לב קשה; בגיל 47, בזמן מבצע אחר בעזה, איבד את שתי רגליו מפגיעת פצמ"ר; ובשנה האחרונה הוא נאבק כדי לשקם את המועצה האזורית אשכול, שבראשה הוא עומד. כלום לא ישבור אותו - לא הכאב, לא הממשלה, לא הפלסטינים
.
.
לפני עשר שנים וחודש בדיוק, ב־26 באוגוסט 2014, ביום האחרון של מבצע צוק איתן, פצמ"רים פגעו בקיבוץ נירים. שני חברים נהרגו, וגדי ירקוני, רכז המשק, נפצע ואיבד את שתי רגליו. באופן טבעי, ההחלמה והשיקום והחיים שאחרי חייבו את אשתו ושלושת ילדיו להסתגלויות שונות. אבל הם לא היו מוכנים לזה שאבא ידבר המון. כל כך הרבה, שהם התחילו לקרוא לו "אבא נאומים". "נאמתי להם על החיים", מספר היום ירקוני (57). "הייתי מבלבל להם את המוח כמה צריכים להיות יחד, וכמה החיים טובים".
רגע אחרי פציעה קשה ואובדן חברים, ואתה מסביר להם שהחיים טובים?
"כן".
אתה עדיין חושב ככה?
"כן. החיים נפלאים".
עם כל המגבלות?
"כל מגבלה הקפיצה אותי למשהו. כשהראייה שלי נפגעה זה גרם לי ללכת ללמוד, דבר שלא הייתי עושה בחיים. כשעפו לי הרגליים פתאום בא לי הג'וק להיות ראש מועצה, בלי הפציעה אני לא יודע אם הייתי פה. לא בטוח שהיו לי חיים כל כך טובים בצד הציבורי אם הדברים האלה לא היו קורים. יש לי מסלול חיים טוב".
ואיך אפשר להגיד שהחיים נפלאים פחות משנה אחרי 7 באוקטובר? במועצה האזורית אשכול, שבראשה אתה עומד, נרצחו 254 בני אדם, 120 נחטפו, 50 עדיין בעזה.
"כן. והמספר שאותי הכי מטלטל — יש לנו 11 יתומים משני ההורים, ילדים קטנים. מה שעברנו ב־7 באוקטובר הוא גיהינום עלי אדמות. משפחות שלמות נרצחו. אבל אני אומר גם למי שעבר את זה שחשוב להסתכל על חצי הכוס המלאה, והוא נפלא. בשביל הילדים היתומים צריך למצוא את חצי הכוס המלאה גם בגיהינום שיש לנו. מה עדיף להגיד, כמה לא נותנים לנו, כמה קשה לנו', או 'איזה יופי, הצלחנו לתת לילד הזה עשר דקות של שמחת חיים'. אי אפשר לשנות את העבר. אסור לשכוח אותו, אבל אנחנו צריכים לעשות את התקומה. אני צריך לחשוב איך מחר יהיה יותר טוב מהיום בבוקר. אני חי את זה, אני עושה את זה".
בממ"ד, מנסה ומנסה, חסר אונים
כ־17.5 אלף תושבים משתייכים למועצה האזורית אשכול. היא כוללת בין השאר את בארי וניר עוז, מהיישובים שהתמודדו עם המתקפות הקשות ביותר; את כיסופים וחולית ונירים ורעים שאיבדו חברים; את כרם שלום ופרי גן שבהם התחוללו קרבות קשים. לחצי מיישובי המועצה הגיעו המחבלים.
ירקוני, שב־2015 החליף את חיים ילין בהנהגת חבל הארץ שעל הגבול, הבין את זה בהדרגה, בממ"ד בביתו שבנירים. "ישבנו שם, בחדר השינה, אשתי שוהם, בתנו לבי, חיילת בחטיבה הדרומית, ויזהר שער, חבר קיבוץ שעבר במקרה בחוץ ודפק בדלת כשהתחילו האזעקות. יש לי עוד בן, אופק, גם הוא משרת בחטיבה הדרומית, ובאותה שבת הוא היה בצבא. והבת הגדולה, שקד, היתה באילת, למזלנו. הבתים של אופק ושקד בקיבוץ נשרפו לגמרי".
ואתם יושבים בחדר השינה, ומה אתה מבין? מה אתה עושה?
"אני מתחיל לקבל עדכונים מהיישובים, ומנסה להבין איך אני יוצא לבניין המועצה (שיושב יותר מזרחה, ליד מגן), ואני מדבר עם הצבא. ככל שאני מקבל עוד עדכונים מהיישובים, בייחוד מבארי, אני מבין שיש שם מחבלים והמצב קטסטרופלי, אבל לא מבין עד כמה. אני מקבל טלפונים מחברים שלי שם שאומרים שמחבלים נכנסים ויוצאים להם מהבית. על הנעשה בניר עוז אין לי בכלל תמונה, אני מדבר עם האוגדונר והאלוף ואני מבין שאין מי שיעזור לנו, וחברי כיתות כוננות נופלים, ואני מבין שגם במסיבה יש תוהו ובוהו, ושגם הכבישים, כל היציאות מהיישובים, מרושתים במחבלים. ואני כל הזמן מתעסק רק באיך אני מחבר את הצבא ליישובים, ואני חסר אונים, והקב"ט שלי לא רוצה לבוא לקחת אותי מהבית. הוא אומר שהוא לא יכול, ובצדק, ואני מרגיש שאני חצי מסורס".
בינתיים, בנירים עצמו, המחבלים התקדמו, והלחץ בממ"ד גבר. "אני עסקתי בעניינים שלי אבל כולם היו לחוצים. הבת של יזהר התקשרה להודיע שמחבלים הגיעו לבית שלה בקיבוץ, הבעל שלה הבריח אותם בכך שהעלה והוריד את התריסים החשמליים. אצלנו רציתי לפתוח את החלון כי רציתי לראות מה קורה, אבל האחרים לא הסכימו. שוהם גם דרשה שנפסיק לצעוק בטלפון כי המחבלים קרובים. אבל אני לא הרגשתי שזה יכול להגיע אליי".
לא חשבת לרגע שאתה עלול להיות מטרה? שבאים לקחת אותך?
"הם הגיעו עד שכונה אחת לפנינו, עד המרפאה, וגם לבית הישן שלי. הם נכנסו שם רק לבית שלי ולעוד אחד, יש מי שאומרים שהם ידעו של מי הבית. אבל לא, לא הרגשתי מטרה. למה שאהיה מטרה? מי אני, מה אני? אני דג קטן".
רק במוצאי שבת חולצו הארבעה מהממ"ד, ונלקחו לפגוש את שאר החברים בחדר האוכל של הקיבוץ.
האשמה שאחרי 7 באוקטובר
האסון טלטל את ירקוני בהרבה מאוד מובנים. למשל, לצד הטענות החריפות נגד הממשלה על יחסה ליישובי העוטף לפני ואחרי האירוע, שעוד נגיע אליהן, הוא גם מצא את עצמו מתייסר באשמה כבדה.
"7 באוקטובר השאיר אצלי המון משקעים שאני לא מבטא", הוא אומר. "אני חושב איפה אנחנו טעינו. הזהרתי מהידרדרות, וזה מתועד בעיתונות, אבל השקט סנוור גם אותנו. כשאני אומר אותנו — זה אותי. ידעתי שעזתים מגיעים כל שבוע לגדר וזורקים אבנים ובקבוקי תבערה על חיילים. התקשרתי לאוגדונר, אמרתי שלא יכול להיות שנותנים להם לפגוע בחיילים כי לא יהיה לזה סוף. אבל יכולתי לצעוק את זה הרבה יותר חזק".
אתה לא מענה את עצמך סתם?
"הצבא התייעץ איתנו הרבה, ועמדתי היתה שלא צריכים להגיב בתוקפנות על כל בלון ופצמ"ר, כי האזור פורח וכל הסלמה עוצרת את הצמיחה בעוטף ומחזירה אותנו אחורה. צריך לזכור שלפני 7 באוקטובר לא היה בית פנוי באשכול, וביישובים הקהילתיים היו 150-130 משפחות ברשימות המתנה, והכל בזכות השקט ואיכות החיים. אז אני מרגיש את עצמי גם אשם".
יש לכם סיכוי לחזור לביקוש כזה? איך?
"כדי שהעוטף יתחיל לפרוח מחדש חייבים להבטיח שברגע שיירו עלינו פצמ"ר אחד נגיב בחומרה. הם מפחדים מחמאסניקים יותר משהם מפחדים ממני, אבל כדי שנירים, בארי וכפר עזה יוכלו לחיות, הם צריכים לפחד ממני יותר משהם מפחדים מחמאסניקים".
מסכנות היא לא תוכנית עבודה
את הטלטלה הגדולה הקודמת בחייו עבר ירקוני כאמור לפני עשור, ביום האחרון של מבצע צוק איתן. פצמ"ר פגע בעמוד מתח גבוה בנירים. שעה לפני הפסקת האש ירקוני יצא עם טכנאים וחברים לתקן את העמוד שנפגע. בדרך כלל רגע לפני הפסקות אש נורים מטחים כבדים, אבל איש לא עדכן את אנשי נירים שתכף תהיה הפסקת אש — "מישהו נכשל שם, אבל זה לא מעניין אותי" — והם המשיכו בעבודתם. הטכנאים אפילו כבר סיימו את חלקם וחזרו לרכב שלהם, ואז "הלכתי לאוטו שלי להביא את הפלאפון. כשאני חוזר נופל פצמ"ר, אני עף באוויר ונופל על הקרקע, יורק שתי שיניים קדמיות שנשברו ומרגיש כאילו חתכו לי את הרגל עם סכין, אבל סתם, כמו חתך באצבע.
"ברגעים הראשונים שני דברים הדאיגו אותי: איך יודיעו למשפחה שלי, וזה שאני לוקח קומדין. בגיל 42, בעופרת יצוקה, חטפתי התקף לב רציני. מאז אני לוקח קומדין, שזו תרופה לדילול דם, אבל דילול דילול, אחת החזקות. פחדתי שכל הדם ייצא לי. התחלתי לצעוק: 'נפצעתי ואני לוקח קומדין'. היה לי מזל שהיו חיילים בקיבוץ שהיו להם חוסמי עורקים חדשים, והם סגרו לי את הרגליים".
הוא לא היה היחידי שנפגע. לצדו נהרגו זאביק עציון, רכז הביטחון של הקיבוץ, ושחר מלמד, סגן הרבש"צ. המשפחות פונו מהקיבוץ בתחילת המבצע, ומשפחת מלמד עברה רק לקחת ציוד לחופשה באילת. כשהעמוד נפגע, שחר הגיע לעזור, "תמיד הוא בא לעזור", אומר ירקוני על חברו הטוב. "ואז אני שומע את ענת אשתו צועקת: 'שחר, אל תלך!', ושומע את החשמלאי של נירים, שבא משדרות לעזור, צועק: 'זאביק הלך!'".
עם הבשורות האלה ירקוני פונה לבית החולים. "הייתי 15 יום מורדם. עברתי שלושה ניתוחים".
"הצבא התייעץ איתנו הרבה, ועמדתי היתה שלא צריכים להגיב בתוקפנות על כל בלון ופצמ"ר, כי האזור פורח וכל הסלמה עוצרת את הצמיחה בעוטף ומחזירה אותנו אחורה. אז אני מרגיש את עצמי גם אשם"
את הרגע שבו הבין שאיבד את שתי רגליו הוא לא זוכר. "כולם שואלים אותי על זה, ואין לי תשובה. אף אחד לא זוכר, גם המשפחה, מתי שמתי לב שאני בלי רגליים. כאילו זה נראה טבעי שקמתי בלעדיהן. אני חושב שכשהתעוררתי לא התייחסתי להיעדרן, התייחסתי לזה שאני נושם ורואה את המשפחה".
ואיבדת חבר טוב.
"הייתי בטוח ששחר נפצע, ואז שוהם אמרה לי שהוא נפטר בחדר הניתוח. היא מספרת שאז סובבתי את הראש ולא רציתי להמשיך לדבר. זה היה הקטע היחיד שהייתי קצת כפוף. אבל מעבר לכך, כל יום הסתכלתי על ההתאוששות שלי, ולא על כמה רע וקשה לי. כשהצלחתי להזיז את היד זו היתה הצלחה אדירה. כשהצלחתי לרדת מהמיטה — מדליית זהב. כל הזמן אנשים היו באים לבקר ובוכים, ואני הייתי שמח. הייתי אומר להם שחייבים לזכור את שחר וזאביק, אבל חייבים להמשיך".
אתה לא מקטר לפעמים?
"אני לא מוצא בזה עניין. אני עוסק רק במה שיכול לעזור לי. מסכנות ויללנות, להגיד כל הזמן שקשה לי ואי אפשר — זו לא תוכנית עבודה. זה לא עוזר לך לקדם דברים".
ומה עם הקשיים הפיזיים?
"מה קשה? אני לא זוכר איך זה להיות עם רגליים. אני לא מאמין שיותר קשה לי מאחרים. דברים שאני חייב אני עושה. ויש דברים שבהם אני יכול להקל על עצמי, למשל להגיע עם האוטו קרוב למקום שאליו אני צריך להגיע. אבל זה לא ימנע ממני לעשות דברים. כשהייתי צריך לרדת למנהרה שמצאו ליד נירים, המח"ט ועוד קצין תפסו אותי בשני הצדדים וירדנו 40 מטר פנימה. אני יודע לבקש עזרה, אני לא מתבייש. כן כואב לי 18 שעות ביום. אתה לומד לחיות עם הכאב", הוא אומר, ברגע נדיר שבו הוא מודה בקושי.
"הממשלה הזאת פוגעת במועצה האזורית שלנו כי אין לי כוח אלקטורלי חזק בליכוד. חד וחלק. אם הייתי בליכוד תושבי אשכול היו מקבלים הרבה יותר. וכל דבר שאני מקבל, זה רק אחרי מאבקים אדירים"
מלבד התקף הלב ואובדן הרגליים, ירקוני סוחב התמודדות אחרת, ישנה יותר. "בעין ימין אני רואה 0, בשמאל רואה 10%-15%, ולא רואה את הצדדים. לא כולם יודעים את זה, אנשים חושבים לפעמים שאני סנוב כי אני לא אומר להם שלום".
הראייה שלו היתה לקויה מגיל צעיר, "עברתי ניתוח פזילה בגיל שנתיים והייתי עם משקפיים מספר 7.5 פלוס", וכך נמנע ממנו שירות קרבי, המסלול המקובל של קיבוצניקים בני גילו. "כולם היו בשייטת ובסיירות, ואני ג'ובניק — ועוד נהג בוס של אלוף משנה. אבל הייתי כזה חבר טוב, שבקרב החברים שלי אף אחד לא שאל למה אני ג'ובניק".
הפגיעה בראייה, עקב גלאוקומת נעורים, שינתה את חייו שוב בשנים הבאות. "בגיל 24 הבנתי שאני לא יכול לנהוג יותר. וזה באמת היה משבר. כל עולמי חרב עליי. היית מת להיות חקלאי, כל החיים שלי היו רק טרקטורים. יום אחרי שהבנתי שאני לא יכול לנהוג יותר הלכתי לאזור של הגד"ש (גידולי שדה) בקיבוץ, ישבתי על הצמיגים הישנים לבד וחשבתי מה אני עושה עם החיים שלי. אף פעם לא הייתי תלמיד טוב, אני דיסלקטי ועד היום כותב עם שגיאות כתיב, אבל אז אמרתי לעצמי שאין לי ברירה, אני צריך ללכת ללמוד".
נשמע משבר שפתרת מהר.
"הרגע על הצמיג היה משבר, אבל כשקיבלתי את ההחלטה — המשבר נגמר".
הוא למד תעשייה וניהול וכשחזר לקיבוץ ניהל את הגד"ש וקיבל נהג צמוד. "הלימודים היו לי קשים מנשוא, מזל ששוהם גאונה שיודעת הכל, היא היתה עוברת על מה שכתבתי ועוזרת לתקן שגיאות".
ובכל ההתמודדויות שלך, רגע אחד על הצמיג זה כל המשברים?
"היה גם משבר שלא הייתי לוחם. וכן, 40% מהלב שלי לא עובד, אבל אני פנתר. אל תנסה לרוץ איתי".
אתה מתאמן?
"לא, ואני חייב להתחיל, כי אחרת יכול להיות שיהיו לי חיים יותר קשים. אני רוצה להיות כמו אבא שלי בגיל 92, צלול ועצמאי".
היחס של ביבי היה ביזיון
בעוד החיים האישיים לא מעוררים בירקוני תסכולים מיוחדים, בזירה הציבורית הם עולים שוב ושוב. הוא חווה אותם בחוסר האונים בממ"ד ב־7 באוקטובר, וחווה אותם למחרת, בשיחת ועידה עם ראש הממשלה בנימין נתניהו וראשי רשויות אחרים באזור. "ראש עיריית אופקים יצחק דנינו אמר 'ראש הממשלה, סומכים עליך, תרביץ להם, תאכיל אותם'. יו"ר מרכז המועצות האזוריות שי חג'ג' נכנס אחריו ואמר לו כמה הוא סומך עליו ואוהב אותו ורק חסרים לו נשקים. אחרי זה דיבר ראש עיריית שדרות אלון דוידי, ואמר גם כמה הוא אוהב אותו וכמה סומך עליו", מספר ירקוני. "כשאני רציתי לדבר לא היה לו זמן, הוא סגר את הטלפון והלך. זה ביזיון, בושה. הוא לא פגע בי, אלא בכל תושבי אשכול. איך אתה לא מקשיב לראש המועצה שבה חדרו לכל כך הרבה יישובים? למה? כי הוא לא ליכודניק ולא יגיד שהוא אוהב אותך אלא יגיד שהוא כועס עליך כי הפקרתם אותו? והזלזול שלו בתושבי אשכול יורד להרבה משריו. לאשכול מתנהגים אחרת לעומת מועצות אחרות".
את הטענה הזאת ירקוני מכוון בחודשים האחרונים גם לשר הפנים משה ארבל. "ארבל לא עושה עבורנו כלום, אין לי שום הסבר למה. יש לי תקציב של 9.5 מיליון שקל שמיועד למגרש כדורגל. אבל אני לא צריך עכשיו מגרש כדורגל, אני צריך אישור שלו להסב תקציבים לצרכים שוטפים או לאולם כנסים. והוא לא מסכים. כתבתי לו ווטסאפ: 'יש לך משהו אישי נגדי? תגיד לי, אני אתן למישהו אחר באשכול לטפל במשרד הפנים. רק תגיד לי למה לאשכול אתה לא נותן כלום'. אתה יודע למה? כי הוא יודע שאם לא אשתמש בכסף הזה, הוא יחזור אליו".
השר ארבל מסר בתגובה: "ירקוני לא כתב לי את הטקסט המצוטט מעולם. אני כן כתבתי לו לאחר הביקורת עליי: 'גדי ידידי, אמשיך לסייע בכל כוחי לך ולאשכול. כך הנחיתי את צוות המשרד. אתה זכאי לדעתך ולביקורת החריפה, אני לוקח אותה לתשומת לבי ולא הודף אותה. לעולם לא אשפוט ולא אדון אותך. אמשיך לאהוב'. רק היום חתמתי על צו נוסף המאפשר בנייה בפטור מהיתר לעוד יישוב באשכול, כחלק מהמחויבות המוחלטת שלי לתקומת המועצה ויישוביה".
"בשיחה עם נתניהו ב־8 באוקטובר ראשי רשויות אמרו לו 'אוהבים אותך, סומכים עליך, תרביץ להם'. כשאני רציתי לדבר לא היה לו זמן, הוא סגר את הטלפון. למה אתה לא מקשיב לראש המועצה שבה חדרו לכל כך הרבה יישובים?"
קראו עוד ב"מוסף כלכליסט":
ירקוני מסביר שהבעיה העיקרית היא שהמדינה לא מכירה בכך שכל יישובי המועצה זקוקים לתקציבי תקומה, לא רק אלה שבמרחק עד 7 ק"מ מהגדר. הקביעה של הקו הזה בלב שטח המועצה הובילה לכך שחסרים לו תקציבים להחזקת היישובים. "תקומה נותנים כסף ליישובים לתשתיות, יישובים מעבר ל־7 ק"מ לא מקבלים כלום. תקומה נותנים תוספת של עשרת אלפים שקל לילד, יישובים אחרים לא מקבלים כלום. זה קורע את המועצה".
וציפית להתנהלות אחרת.
"7 באוקטובר הוא אירוע לא ייאמן, וציפיתי שהמדינה תבין את זה. מועצה יודעת הכי טוב מה האזור צריך, וקיוויתי שהמדינה תבין שהיא לא מסוגלת לתכלל כזה אירוע ותיתן לי עצמאות. תפתחו לי את הברז, אני אדע לעשות הכי טוב. אי אפשר עם הביורוקרטיה של המדינה. כלום לא זז".
וזה נחווה כמשהו אישי נגדכם?
"אני אגיד בזהירות שהממשלה הזאת פוגעת באשכול כי אין לי כוח אלקטורלי חזק בליכוד. חד וחלק. אם הייתי בליכוד תושבי אשכול היו מקבלים הרבה יותר. וכל דבר שאני מקבל, זה רק אחרי מאבקים אדירים. למשל, רק אחרי מאבק הצלחתי להשתמש בתקציבי חינוך גם לילדים שמחוץ לטווח 7 ק"מ. אתה לא יודע כמה זה חשוב לקבל מה שצריך בלי מאבקים".
מתוך כ־17.5 אלף התושבים במועצה, כ־6,000 עוד לא חזרו לבתיהם. מתוך 12 יישובים שאליהם חמאס נכנס, רק יישוב וחצי חזרו. ירקוני מקווה שעד תחילת שנת הלימודים הבאה, כמעט שנה מהיום, כולם יחזרו חוץ מבארי (שלהערכתו יזדקק לעוד כחצי שנה) וניר עוז (שלהערכתו יזדקק לשלוש שנים או יותר). "המדינה נכשלה בהחזרת החיים ביישובים. סידרו את החזרה רק למגן וחצי ניר יצחק, שבהם לא היו הרבה נזקים, לא סידרו אף יישוב אחר, ועד דצמבר לא יגמרו לסדר. גם אם היה כבר שקט בעזה, לא היה לאנשים לאן לחזור. כבר בנובמבר צעקתי: 'תביאו קרווילות', והמדינה לא הקשיבה. המדינה חשבה שהיא יודעת הכל. רק עכשיו התחילו להרוס את הבתים הפגועים ביישובים האלה".
ובתים שלא נפגעו קשה בכלל לא הורסים. אנשים יחזרו אליהם?
"אנשים קוראים לזה 'בתים מחוללים', מקומות שבהם נרצחו אנשים, לפעמים לנגד עיני הילדים שגרו שם. המדינה אומרת: 'משפצים לך את הבית, צובעים, אתה חוזר', אבל הרבה אנשים לא רוצים לחזור, לא מסוגלים. מה תעשה להם? חשוב גם לזכור שהאתגר הענקי הוא שאנשים לא יחזרו רק לישון פה, אלא לחיות פה. בלי פחד, בלי טראומת הבריחה".
"חצי מאנשי בארי כבר עזבו את המלון. שאף אחד לא יספר סיפורים על זה שהקהילות נשארו מלוכדות. רואים את זה עם אנשי נירים שעברו לבאר שבע ואנשי ניר עוז שעברו לקריית גת. כשגרים בעיר זה פוגע בחיי הקהילה ובלכידות שלה"
מעבר לחוסר היכולת של המדינה להבין את צורכי התושבים ולהקשיב להם, מתברר שגם כשהיא כבר מבטיחה לעשות טוב היא לא עומדת בזה, וזה מרגיז את ירקוני במיוחד. "בינואר הבטיחו לחברי בארי, שמאז הטראומה גרים במלון בים המלח, שבמאי גומרים את השכונה המיועדת להם בחצרים. ידעתי שאין צ'אנס, שזה לא יהיה לפני סוף אוגוסט. אז באפריל כבר אמרו יולי". אכלוס השכונה התחיל רק החודש. "יכול להיות שזה לא היה יכול לקרות מהר יותר, אבל שברו את היישובים האלה — זה קרה עם בארי, עם חולית, עם כיסופים — כי הבטיחו להם משהו שאי אפשר לקיים. אתה גר במלון עם כל המשפחה, זה קשה מאוד, אתה מחכה לעבור לקרווילה, ויוצרים אצלך ציפיות. זה קורע את הקהילות".
איך זה קורע את הקהילות?
"חצי מאנשי בארי כבר עזבו את המלון. שאף אחד לא יספר לי סיפורים על זה שהקהילות נשארו מלוכדות. רואים את זה עם אנשי נירים שעברו לבאר שבע, עם אנשי ניר עוז שעברו לקריית גת. כשגרים בעיר זה פוגע בחיי הקהילה ובלכידות שלה".
מתי נדע מה המצב האמיתי של הקהילות?
"רק כשנחזור הביתה, כשהיישוב יחזור לפעילות. וחייבים לחשוב כבר על הצמיחה שאחרי, על לקלוט משפחות חדשות. צריך שבכל יישוב יהיו חמישה־עשרה בתים פנויים לאנשים שרוצים לבדוק אם להיקלט".
ככה נראית התבוננות על חצי הכוס המלאה. את היישובים בקושי התחילו לשפץ, תושביהם הוותיקים עוד לא חזרו, המדינה לא מצליחה לספק את התמיכה הנדרשת, ויש עוד 50 חברים שמוחזקים בעזה. אבל גדי ירקוני, עם לב על 40%, בלי רגליים וכמעט בלי עיניים, כבר שומר בתוך הראש בתים פנויים לחברים החדשים, שיבואו לחיות על הגדר.
אז למה דווקא עכשיו הוא יוצא מהמרוץ? בנובמבר יתקיימו בחירות לראשות המועצה האזורית; ירקוני חושב שהיה צריך לדחות אותן בעוד חצי שנה או שנה, ובכל מקרה — הוא לא יתמודד. "גם לפני המלחמה היתה לי התלבטות אם להמשיך", הוא מסביר. "חשבתי שאני רוצה לעשות עוד חמש שנים, להשלים את הפיתוח, הצמיחה הדמוגרפית, התוכניות בחינוך. אבל אז הגיע 7 באוקטובר והחלטתי שלא אתמודד. הייתי באמת מותש, וכדאי שהסוס יתחלף. גם ידעתי שעומדים בפניי אתגרים אדירים, ושאם אצטרך להתחשב בשיקולים פוליטיים של בחירות לא אוכל לקבל החלטות נכונות".
