הקברניט
למה צה"ל לא משגר נחילי כטב"מים על חיזבאללה ואיראן?
חיל האוויר שולח מטוסי קרב של 80 מיליון דולר לתקיפות רחוקות, בעוד אויבינו מסתפקים בכטב"מים פשוטים של 20,000 דולר; למה שלא נעשה כמוהם, ונצמצם הוצאות? "הקברניט" מנתח את יכולות הכטב"מ מול צורכי המלחמה
שלום, כאן הקברניט; כטב"מ הנפץ האוטונומי הוא חתיכת קללה שמפצחת את מערכי ההגנה הכי מתקדמים של ישראל, פוגעת בבסיסים ויישובים והורגת אנשים. איראן פיתחה את הכלים שבידי המחבלים כך שיהיו זולים להפליא, ויתקפו מטווח של אלף ק"מ ויותר; למשל, הכטב"מ התימני שהתפוצץ בת"א בסוף יולי 2024 טס לשם 2,600 ק"מ. אז אם הכטב"מ המתאבד כל כך אפקטיבי, מדוע צה"ל מתעקש לשלוח להפצצות רחוקות רק מטוסי קרב מסובכים ויקרים? למה שלא נלמד מהאויב, ונשגר כטב"מים פשוטים על לבנון, תימן ואיראן?
לטורי "הקברניט" הקודמים:
היתרונות שלהם ברורים: כטב"מי נפץ בתצורה האיראנית עולים כ-20,000 דולר, פחות מפצצה אחת מונחית GPS; מטען הנפץ שלהם קטן, מה שמצמצם סיכוי לנזק היקפי לא רצוי; והכשרת צוותי השיגור כל כך פשוטה שאפשר להתחיל אותה בשוקו של הבוקר ולסיים בחומוס של הצהריים.
והיעילות מוכחת - החות'ים הפציצו את סעודיה בכטב"מים עוד ב-2015, וזה מזמן כבר לא נשק של מחבלים בלבד - רוסיה משתמשת בהם לתקיפת העורף האוקראיני כבר שנתיים בהצלחה.
גולשים רבים שאלו אותי מדוע אנו לא קופצים על עגלת הכטב"מ, שהופכת יותר ויותר אטרקטיבית לאור המציאות התקציבית הנוכחית והתארכות המלחמה. היום נתעמק בנושא ונבין את ההיגיון שמאחורי הבחירה במטוס של שמונים מיליון דולר על פני נשק שאפילו מחבלים בלי נעליים יכולים להרשות לעצמם.
קודם כל, לישראל בהחלט יש כטב"מים מתאבדים; התעשייה האווירית פיתחה כלים קטנים שנועדו לצוד מערכי נ"מ, שנחשבים פורצי דרך מאז הושקו בתחילת הניינטיז. משגרים אותם בלהקות קטנות והם מסתובבים במרחב סוללות הטילים של האויב, וברגע שאחת תדליק את המכ"מ - יקלוט אותה הכטב"מ התורן ויצלול אליה עם מטען נפץ.
יש עוד הרבה שהחימוש המשוטט הזה יודע לעשות, ונתעמק בו בטור משלו - אך בכל מקרה מדובר בכלים שנועדו לדיכוי הגנה ולא לתקיפות במרחק של אלפיים ק"מ.
בנוסף, הם לא פשוטים וזולים ברמה של כטב"מ נפץ איראני - הזרוע הארוכה של הטרור האיסלאמי באזורנו. לא, בצה"ל משתמשים במטוסי קרב לתקיפות טווח ארוך, ויש לכך חמש סיבות טובות.
הסיבה הראשונה היא שרידות: כשמשגרים כטב"מ בודד, קל לפרוץ מערכי הגנה ולהפתיע אך הנזק הפוטנציאלי קטן והסיכון שיאבד או יחטיא גדול. לכן משגרים נחילים כשרוצים להשיג אפקט גדול. ופה זה נהיה בעייתי - ולא רק לצד המותקף: ב-14 באפריל שיגרה איראן 170 כטב"מים מתאבדים לשטח ישראל וכולם הופלו בדרך.
אם אנחנו היינו משגרים 170 כטב"מים אל שטח איראן זה כנראה היה נגמר אותו הדבר: הפרסים היו מתניעים את מערך הגילוי והנ"מ הנרחב שלהם, בו השקיעו שנים רבות - ומרימים לאוויר כל מיג, סוחוי ו-F14 שבידיהם. כל הכוח הזה היה מיירט חלק גדול מהנחיל ששלחנו, אם לא את כולו. איך זה יתכן?
הסיבה היא שככל ששולחים נחיל גדול יותר, כך החתימה שלו יותר בולטת עבור סנסורים והוא יהיה יותר מובהק עבור מכ"מים בתור נחיל כטב"מים.
כמו כן, ככל שהטווח ארוך יותר, כך יהיה לצד המותקף יותר זמן לארגן את המגננה שלו, להזניק מטוסים ולצוד את המעופפים הקטנים.
אם הטווח קצר והטופוגרפיה הררית, יהיה קשה מאוד לאתר ולהפיל את המתקפה בזמן, אך גם כאן לנחיל גדול תהיה חתימה מורגשת; אפילו צבא טרור כמו חיזבאללה יוכל להרים לגבעות חוליות מחבלים עם טילי כתף ולהפיל לנו את המתקפה.
אל תשכחו שהכטב"מ המתאבד האוטונומי לא יודע לשמור על עצמו; אין לו מושג מתי מכ"מ אויב מתחיל לשדר אליו, ואינו מסוגל לחמוק מאש נ"מ - רק להמשיך בדרכו על עיוור, מדוזה מעופפת רעשנית.
לעומת זאת, כוח של מטוסי קרב מתקדם בזהירות לאורך כל המשימה, כשהוא נושא כל סנסור אפשרי שיעיד על איומי קרקע-אוויר. מבנה מטוסים יגיב לכל שינוי בזמן אמת: יצלול וייכנס לוואדי או רכס כדי לחמוק משידורי המכ"מ, לשנות נתיב ודפוס טיסה כשמופיעים מטוסי יירוט, וכמובן שביכולתו לנסות לחמוק מטילים ולהטעות אותם. וכך ישלימו מטוסי קרב את המשימה גם אם האיראנים צובעים את השמיים באש.
הסיבה השנייה היא גמישות מבצעית - היכולת להשלים את המשימה לאור שינויים בשטח. נחיל כטב"מים אוטונומיים עובד כמו מטח ארטילרי: מכוונים, יורים, ומקווים לטוב. ובגלל כמה ששדה הקרב הוא דינמי, לעיתים קרובות התקווה לא תעזור.
אם בדרך למטרה מגיע מודיעין לפיו היא ננטשה? אבוד לנו. המטרה זזה, נסעה אפילו מאה מטר הצידה? כנ"ל - כטב"מ נפץ אוטונומי הוא מונחה ניווט לווייני שמטיס אותו למיקום מוגדר; אין לו איך לחפש את המטרה אם היא לא שם. כדי לנסות, צריך לתת לו סנסורים אחרים ומערכות תקשורת ושליטה מרחוק, שגם ייקרו אותו משמעותית וגם יפגעו בטווח.
ומה אם המטרה פתאום הופכת לרגישה מהמתוכנן? מה אם פתאום עוברת צמוד אליה שיירת אספקה הומניטרית של האו"ם, שעוצרת לקנות משהו בשק"ם המקומי? מה אם זה מתחם אליו מגיעה פתאום קייטנת צער בעלי חיים הסורית? הכטב"מ הפשוט טס שגר ושכח; כל מה שיאפשר להציל את הילדים והארנבונים האלה חורג מהתקציב.
לעומת זאת, מבנה מטוסי קרב טס כשהוא כל הזמן מחובר למשתני שדה הקרב, והמוביל ידע לבחור אלטרנטיבה בשיתוף תא השליטה שבעורף: המטרה ננטשה? אפשר להסתובב ולחכות למודיעין עדכני או לתקוף מטרה משנית, אחרת; המטרה זזה? בואו נמצא אותה ונשאל למה היא בלי כובע; גורם רגיש נכנס למתחם היעד? אפשר להמתין, או פשוט לבטל ולחזור הביתה.
עוד פרמטר חשוב פה הוא סוגיית אפקטיביות ההפצצה. כטב"מ מתאבד שהחטיא את המטרה או הגיע לאן שהיא לא נמצאת סיים את משימתו בכישלון; אם נרצה להצליח נצטרך לשלוח עוד אחד ואם מדובר במטח שלם - אז עוד הרבה כטב"מים.
מבנה מטוסי קרב יכול לקבל תוך כדי פגיעה מושג על אפקטיביות התקיפה, ולהבין אם צריך לבצע מחדש. לעיתים הגיחה מתוכננת כך שכל החימושים יוטלו בו זמנית או ברצף, אך במקרים רבים ישאר חימוש על חלק מהכלים למקרי החטאות וסיבוכים. אם אכן נשאר חימוש, הכוח יכול לחוג ולנסות לתקוף שוב והמשימה לא תיכשל.
הסיבה השלישית היא סוגי המטרות שאנחנו מנסים להשמיד. המחבלים בלבנון, בתימן ובעיראק מנסים לפגוע בכוחות בשטח ובמחנות, במכ"מים ובמערכות נ"מ כמו סוללות כיפת ברזל, ולצערי גם בשטחים בנויים.
בשביל זה מספיק מטען רסס קטן יחסית של שמונה עד 50 ק"ג, כמו זה שנושאים הכטב"מים האיראניים ממשפחת הסמאד, האבאביל והשאהד. צה"ל צריך אמצעים אחרים לגמרי, משום שאנו תוקפים מטרות שונות: בניינים עם מפקדות, מבנים מבוצרים, מחסני נשק ממוגנים, עמדות ירי תת קרקעיות ועוד; כטב"מ נפץ בקושי יזיז להן.
חיל האוויר משתמש בפצצות אוויר חכמות, שמתאימות גם למטרות רכות וגם לבניינים ובונקרים. הן מגיעות עם עוצמה הרבה יותר גדולה שמורכבת גם מפצצה כבדה משמעותית וגם מאנרגיה קינטית אדירה.
קחו למשל את הפצצה הכי קטנה שלנו: היא שוקלת כמו שני כטב"מים, עפה במהירות גדולה פי חמישה, והציפוי שלה מאפשר פילוח קירות שאף שאהד לא יחדור.
הסיבה הרביעית היא הדיוק במתקפה; להגיע רחוק למטרה ולחמוק מגילוי ויירוט זה טוב ויפה, אבל קצת מיותר אם לא פגענו. כטב"מי נפץ הם קטנים וקלים, ומושפעים מאוד מסביבתם: למשל, מספיק שיקבלו קצת רוח צד או גשם שוטף, ויציבותם תיפגע. כך יעלה משמעותית הסיכוי להחטאה, והעניין גם יגביל אותנו לשיגורים במזג אוויר נאה.
עוד גורם משפיע הוא לוחמה אלקטרונית: שיבושי מערכות ניווט לווייניות יכולים ליצור סחיפת מיקום ולהטעות את הכטב"מ. בתצורה הפרסית הוא מכיל כמה אנטנות שמתקשרות עם כמה רשתות ניווט, ואף יכולת חיתוך רשתות סלולר לאימות המיקום - אך עדיין ניתן להסיט אותם במעט מהמטרה. ובגלל מטעני הנפץ הקטנים, גם החטאה של 20 מ' הורסת את המתקפה.
למטוסי קרב אין את הבעיה הזאת; הם תוכננו לעמוד בכל מזג אוויר, ולתקוף בהצלחה גם בסערות. הם גם פחות פגיעים להטעיות ושיבושים בזכות מערכות נוגדות ל"א, אותן אין מקום או תקציב לשים על כטב"מ של עשרים אלף דולר.
החימוש שנושא המטוס אמנם פגיע להטעיות ניווט, אך יש אמצעים שעוקפים את הצרה הזאת - למשל, שילוב סנסורים, עדכוני מיקום תוך כדי תקיפה ועוד.
והסיבה החמישית הוא דבר שמוכר היטב במחוזותינו, ונקרא החיים עצמם: לצה"ל יש מטוסי קרב ותשתיות לטפל בהם, קנינו אותם בדולר סיוע מארה"ב. את הכטב"מים המתאבדים הזולים וארוכי הטווח אין לנו, ואם נרצה כאלה נצטרך לבנות.
מי הולך לממן את זה? תהיו בטוחים שלא האמריקאים; הם מעדיפים שנרכוש מטוסי קרב כמו ה-F35 וה-F15EX כדי שלא ירד שיעור ההזמנות אצלם במפעלים. ובואו נגיד שבעתיד הקרוב ייכנס מנטוס המציאות אל הקולה שהיא הכלכלה הישראלית, והרבה לא יישאר בבקבוק הזה. ולכן עדיף להתמקד ברכש שאפשר להשיג בהנחה, ולא לגדל מערכי ייצור כרגע.
תיאורטית, ניתן לפתח כטב"מ ארוך טווח שעשוי כולו מקרטון מצופה שעווה, ויהיה מסוגל להצית בית זיקוק מאלפיים ק"מ ולהגיע באופן חשאי. פשוט לא ברור למה לעשות דבר כזה כשסיכויי הכישלון שלו גדולים משל מטוס קרב, ואת המטוס כבר יש לנו. עוד אפיק פיתוח אפשרי הוא כטב"מ נפץ שאפשר יהיה לשגר ממטוסי קרב ולחתוך הוצאות חימוש במתארים מסוימים. הבעיה היא שהוא חייב לשבת בתא חימוש פנימי של חמקנים; אם יצטרך לעמוד בעומסים של טיסה ממושכת תחת כנף במהירות של מטוס קרב, יהיה יקר יותר מהמודל האיראני המוזל.
בשורה התחתונה, כן - לכטב"מי נפץ פשוטים יש הרבה מאוד יתרונות, והם מאפשרים לגרום נזקים גדולים ממרחקים גדולים. אבל מדובר בקטגוריית חימוש מאוד מוגבלת, שאימצו גופים שאין להם תקציב או יכולת לפתח חיל אוויר מודרני וגמיש. גופים שעבורם הכמות עדיפה על האיכות, וההשתתפות שווה כמו הניצחון עצמו: ארגוני טרור. ואליהם מצטרפים צבאות שמבצעים הפצצות טרור בשטח אזרחי, כמו רוסיה ואוקראינה.
אבל צה"ל עובד אחרת, ותחת אתיקה אחרת. אנחנו מעדיפים דיוק וכלים רב תכליתיים, כדי שיתאימו למגוון המשימות שלנו ברחבי המזרח התיכון - ולהשלים אותן עם אזמל מנתחים ולא עם פטיש חמש.
דיוק ההפצצה מאפשר לנו לחסוך כסף וזמן ולדעת שכל מבצע יושלם כנדרש, בלי עוד ועוד ניסיונות כושלים. וכדי להשיג זאת, אנו משתמשים במטוסי קרב - וככל הנראה שלא יוחלפו בכטב"מים זולים במשימות ארוכות טווח בעתיד הנראה. בעתיד עשויה התמונה להשתנות - אך כרגע אנו מתמקדים בפלטפורמות שהכי מתאימות לנו גם לצרכים וגם לתקציב. שימרו על עצמכם, היו עירניים וננצח.
118 תגובות לכתיבת תגובה