המדינה מזניחה את רפואת הנפש - וכולנו משלמים על כך

ב-10 באוקטובר יצוין יום בריאות הנפש העולמי. במשך שנים רבות הייתה הפרדה תפיסתית בין הגוף לנפש וגם הפרקטיקה הרפואית והטיפולית נבנתה באופן מפוצל. כיום ישנה הבנה רווחת שלא ניתן להפריד בין גוף לנפש ושקיימים יחסי גומלין בין השניים. כל אחד מאתנו מכיר ימים של מצב רוח ירוד, בהם גם החוויה הגופנית היא של חוסר כוחות. לחילופין, כשאנו לא מרגישים טוב פיזית, הדבר משפיע על מצב הרוח ואין ביכולתנו לתפקד כבשגרה.

גם בהסתכלות רחבה יותר על נפשו של ציבור שלם במדינה, ולא רק של הפרט, לא ניתן להפריד בין השניים. הגוף שבו שוכנת בריאות הנפש הציבורית הוא המדינה - ובאחריותה לדאוג לבריאות הנפשית כפי שהיא דואגת לזו הפיזית. הדבר קיבל תוקף בחוק הבריאות הממלכתי הקובע כי כל תושב זכאי לקבל טיפול בריאותי פיזי ונפשי ללא עלות.

ואולם, בפועל המדינה משקיעה משאבים רבים בבריאות הפיזית, בגוף, אבל שמה את בריאותם הנפשית של תושביה בתחתית סדר העדיפויות מזה שנים. הקורונה, המצב הביטחוני המעורער וחוסר היציבות השלטונית במדינה הגבירו את שיעורי התחלואה הנפשית בכ-30%, אלא שבהעדר מענה של המדינה, תורי ההמתנה לקבלת טיפול פסיכולוגי שמגיע לכל תושב ללא עלות הולכים ומתארכים ועומדים על יותר משנה.

גוף הזה, בדמות המדינה והחלטותיה, הוא גוף חולה שמזניח את עצמו ללא טיפול הולם במחלותיו. חמור מכך: בהסכמים הקואליציוניים של הממשלה הנוכחית הוחלט לנסות לפתור את בעיית תורי ההמתנה לטיפול פסיכולוגי באמצעות גיוס מטפלים ללא הכשרה מספקת לשירות הציבורי, שיספקו "מענה נפשי" לציבור. זו כבר לא הזנחה - זו ממש הפקרות: הממשלה מוכנה לוותר על המקצועיות של השירותים שהיא מציעה ובכך זונחת את תושביה ולמעשה את חוסנה.

תחלואה נפשית מוגברת תוביל לציבור חולה, לא מתפקד, ומכאן לפגיעה במעגלי העבודה, החינוך, הפשיעה, ולמעשה בכל אספקט בחיינו. הדבר משול למטופל שצריך ניתוח לב פתוח ובמקום להיות מנותח על ידי מנתח לב נציע לו להדביק פלסתר על החזה. האם פתרון זה יכול להעלות בכלל על הדעת? כמו ברפואת הגוף, כך גם בטיפול בנפש: מי שאינו עבר הכשרה מקצועית וארוכת שנים לבצע ניתוחי נפש מורכבים יכול רק להזיק.

בישראל יש מספיק פסיכולוגים שהמדינה כבר הכשירה לעבודה הזו ויכולים לספק מענה לבריאות הנפשית של הציבור, אבל רובם לא יכולים לעבוד בשירות הציבורי נוכח תנאי ההעסקה המופקרים. הפתרון פשוט - והוא, כמובן, דורש להשקיע את המשאבים במקום הנכון ולהחזיר את הפסיכולוגים לתת מענה בשירות הציבורי. אף אחד מחברי הממשלה לא היה חושב פעמיים אם להשקיע כל פרוטה שיש לו בבריאותו האישית, אם היה נזקק לכך. אותה מדיניות צריכה להיות מיושמת גם ברמה המדינית. הנפש של המדינה תבריא רק אם הגוף יתנהל בצורה בריאה.

אלית מרדו היא פסיכולוגית קלינית מומחית מפורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית