בישראל הספורט הוא רק משחק

ד"ר פטר דוידוביץ' עלה לישראל מרומניה באמצע שנות השבעים. הוא לא ידע מילה בעברית אבל הפך לאחד ממורי הספורט הבכירים בישראל, אימן וטיפח אלופים ואלופות במגוון מקצועות אתלטיקה וכיהן גם כמנהל המקצועי של איגוד האתלטיקה של ישראל. 

במשך שנים רבות מילא מגוון תפקידים בתחום האתלטיקה במכללה האקדמית בווינגייט וביניהם מנהל קורסי הכשרה. בסיוע הוצאת הספרים של המכללה האקדמית בווינגייט, השיק את צמד ספריו "לימוד יסודות האתלטיקה". המטרה של זוג הספרים (חלק מטרילוגיה) היא להעניק כלים מעשיים למאמני ולמדריכי האתלטיקה בישראל. אלו הדברים שלמד כמורה ספורט ואתלטיקה בישראל.

1. אין גנטיקה אחרת 

"הגעתי לישראל בגיל 28 מרומניה. אני יכול להגיד שבמזרח אירופה אין גנטיקה מיוחדת יותר משלנו כאן בישראל. אבל שם הספורט הוא חלק מהחינוך הכללי. ובזמנו, מי שנכנס למסלול של הספורט, בוחר מקצוע שיש בו תקווה לחיים טובים יותר - בטח אם אתה מחליט ללמוד את זה. בזמנו, בתקופה הקומוניסטית, היו גם תרומות משמעותיות לאנשי ספורט. אפשר היה לעשות טיסות לחו"ל, היו הכרויות עם מאמנים ואנשים מחוץ לארץ ועוד. כאן בישראל הספורט לא במעמד הזה כדי למשוך אליו את כולם".

2. משפחה הכי חשובה 

"כילד הרבה יותר כיף לשחק במשחק כדור מאשר לרוץ מהר ולהגיע לפני האחרים. אתלטיקה, במובן הזה, היא ענף קצת דפוק. הסיפוק והכיף מגיעים מאוחר יותר. אתה צריך להיות אדם קצת אחר כדי האתלטיקה תתפוס אצלך ותחליט להתמקד בה ולהשתפר בה. זה קשה, והרבה פעמים לבד ולכן המוטיבציה הפנימית מאוד משמעותית בענף הזה. אבל הגורם המשמעותי ביותר להצלחה באתלטיקה בפרט ובספורט בכלל הוא משפחה. וכאן זו בעיה גדולה בישראל. ילד צריך להיות מאוד פעיל בגיל מאוד צעיר בשביל להצליח בספורט מקצועני בגיל מאוחר יותר. הוא צריך לצאת לטיולים, לטפס על עצים, ליפול, להישרט. הוא צריך להיות רגיל מאוד לפעולה ולפעילות. זה הבסיס התנועתי ההכרחי, ואני בטוח שהילד הישראלי לא מקבל אותו מספיק".

ד”ר פטר דוידוביץ. “ילד צריך להיות פעיל מגיל צעיר כדי להצליח בספורט מקצועני. לטפס, ליפול, להישרט. הילד הישראלי לא מקבל את זה מספיק” | צילום: אוראל כהן

3. גיוון חשוב מהתמחות 

"בשנות השבעים והשמונים לשוודים היתה תקופה מצוינת בטניס בזכות טניסאים מדהימים. הם חקרו את הנושא וגילו שכל הטניסאים הבכירים שלהם התאמנו ושיחקו בענפים אחרים כילדים. ככל שלילד היה יותר גיוון תנועתי, כך הגיע רחוק יותר בטניס. גיוון תנועתי זה הבסיס לכל הענף. גם באתלטיקה. החינוך הגופני בבית ספר צריך לפתוח את הראש לילדים לכל הענפים. כמה שיותר גיוון. שכל ילד ימצא את הענף שלו עד גיל מאוחר.

"יש ילדים שאתה רואה שהטבע נתן להם משהו אדיר. הילד או הילדה יראו פוטנציאל גדול מאוד - מהירים מאוד, גוף מתאים לאתלטיקה - אבל ילדים מוכשרים בישראל לא רוצים להפסיד. הם לא מקבלים את החינוך הספורטיבי, שהפסדים הם חלק ממנו. ואז החבר שהיה איתו בחוג אתלטיקה עוזב, והוא בוחר לעזוב גם. ההורים שלו גם לא ממש מתעקשים שימשיך וככה מאבדים כישרונות. הכל אצלנו בישראל מאוד מקרי. תלוי מאוד בהורים, חברים, סביבת מגורים. ".

4. הכל במוח 

“לכל ספורטאי עלית יש משהו אחר מבחינה גנטית - אי אפשר להפוך ילד בלי כלום לאלוף - אבל מה שמייחד את ספורטאי העלית זה משהו שיש לו בראש. בכפר סבא אימנתי בנות שהפכו בגיל 15–16 לאלופות ישראל לבוגרות. אורית קולודני, למשל, ייצגה את ישראל באליפות העולם באתלטיקה ב־200 מטר. היא היתה מאוד מוצלחת בכל תחום, גם בספורט וגם בלימודים. לא מזמן דיברתי איתה, והיא סיפרה לי שהיא פשוט לא ידעה מה קורה בשכבה בבית ספר שלה. היתה כל כך מרוכזת בלימודים ובאימונים שהיא לגמרי לא חוותה את התיכון וכל הדרמות של מסיבות, בנים בנות. ומה עוד היא אמרה לי? 'לא הייתי משנה כלום במה שעשיתי. כל הרכילויות הללו בתיכון - לא באמת הייתי צריכה את זה. האתלטיקה נתנה לי חוויות שאף אחת אחרת בשכבה שלי לא קיבלה'. אז זה היה סיכום מאוד מרשים שהבהיר לי שבשביל להצליח בספורט צריך את הבגרות הזאת, האופי, השאפתנות למצוינות בהכל. הכל גם חייב לבוא מבפנים אבל המאמן צריך למשוך את זה החוצה".

5. הספורט צריך להיות חשוב בבית הספר

"למזלי, בבתי ספר שאני הייתי מורה בהם, החליטו שהספורט יהיה חשוב, אבל זה לא מספיק. בתרבויות הספורט הטובות ביותר, בית הספר מאוד משמעותי בפיתוח וטיפוח הספורטאים. ולכאן נכנס דמות המורה לספורט בבית ספר. הייתי בבית ספר שרצו לבטל שיעור ספורט בגלל טקס, פניתי למנהל ואמרתי לו: 'מה אתה מנדב את השיעור שלי? יש לי תוכניות ללימודים ותרגילים'. הוא נשאר המום. אמר לי 'לא קיבלתי תוכניות כאלה ממורים למתמטיקה ופיזיקה'. ברגע שהוא ראה שהמורה לספורט רציני, הוא התייחס לספורט ברצינות".

אחד מספריו של ד”ר פטר דוידוביץ

6. אין אגודות 

"הבעיה באגודות האתלטיקה בישראל היא שאין מספיק אגודות, יש רק 8–9 בכל הארץ.  מינהל הספורט מתייחס לאתלטיקה כמו בדמינגטון. ויש גם את עניין התחרויות בבית ספר שמשרד החינוך פשוט מתנגד אליהם. לא רוצים לעשות תחרויות אתלטיקה בין כיתות, בין שכבות, בין בתי ספר. הם מסבירים את זה באיזה שטות שלא לא להלחיץ את הילד עם פן תחרותי כי זה יוצר 'סטרס'. זה מגוחך, ולוקח את האתלטיקה כולה אחורה. בית הספר חייב להרגיל את הילדים לתנועה, לתחרות ולעבודה — אבל במשרד החינוך לא רוצים לשמוע מזה".

7. זה הכל משחק 

"העיקרון שאני חוזר אליו בספרים שלי הוא עיקרון המשחק: בשביל להכניס ילדים לספורט צריך שהכל יתחיל בצורה של משחקים. באסטוניה, למשל, מלמדים אתלטיקה דרך משחקים. התחרויות שם הן כמו חגיגה של משחקי חברה, הכל נעשה בצורת "תחנות" שכאמור נותנות את הבסיס התנועתי לילדים. בגיל ההתבגרות עושים קפיצה איכותית מדהימה ופתאום ילדים הופכים להיות כוכבים ויש להם יסודות תנועה. זה יתרון גדול מאוד. אם אין את המשחקים האלה, הילד שאולי יהיה כוכב לא יתחיל בכלל לחשוב אתלטיקה, הוא לא יידע שהוא יכול להתחרות, לעמוד במתח ולתרום לקבוצה".

8. אימון זה לא מקצוע בארץ 

"כבר 25 שנה אני מנהל ומרכז קורסים ולצערי רבים מתלמידיי לא מוצאים את מקומם בתחום. אחוז קטן מאוד רואים בזה את הייעוד שלהם ואלו שלא רואים את זה כייעוד ולא מוצאים מקום עבודה רציני, לא יישארו בתחום. האגודות לא משלמות כמו שצריך, זה לא מקור הכנסה יציב ומאמן זה לא מקצוע רציני בישראל. אגודות צריכות להיות מעסיק, בתי הספר צריכים להעסיק מאמנים כמורי ספורט והכי חשוב: יש לבנות מסורת מקומית של הצטיינות בענף. זה המפתח. 

9. המאמן צריך להיות דמות 

“אדם אכפתי, מסודר ויציב. זה הבסיס. המאמן הטוב הוא יצירתי וטובת הילד או הספורטאי תמיד לפניו. הוא אדם שיכול לתת את העצות הנכונות ולהפוך את הספורטאים שלו לטובים יותר. אבל בסופו של דבר, אם אין לך את הספורטאים הטובים, אתה לא תהיה מאמן מיוחד. הספורטאים המיוחדים הם אלו שהופכים את המאמן למיוחד. לא ההפך".

10. רשת ביטחון לאתלטים 

"אתלטים עובדים קשה מאוד, ואם אין להם משהו מעבר לספורט — זו בעיה. צריך לתכנן מה עושים עבור הספורטאים שעבדו כל כך קשה על הספורט שלהם ולא השיגו את הקריטריון האולימפי או נפצעו. צריך להבטיח שהעבודה הזו שעשו תסייע להם בעתיד".