תקציב 2025 גדול מדי על הממשלה הנוכחית

על שלושה דברים נדמה שאין עוררין: הראשון, תקציב 2025 הוא בעל חשיבות דרמטית לעתידה של כלכלת ישראל. השני, הזמן הנכון לעבוד עליו ולגבש אותו הוא היום. השלישי הוא, שלמרות זאת, אף אחד בממשלה ובמשרד האוצר לא החל באמת לעבוד על התקציב הזה.

החשיבות של תקציב 2025 הוצגה בצורה טלגרפית במסמך הנומרטור שפרסם הכלכלן הראשי לפני יומיים. "המלחמה שינתה לבלי הכר את הסביבה הפיסקאלית שנבנתה על ידי הממשלה במשך שני העשורים האחרונים", כתבו כלכלני האוצר, והזכירו את הגידול הצפוי בהוצאות הביטחון והריבית. זאת אחרי שנים של ירידה מתמשכת בשני סעיפי הוצאה אלו.

נכון לעכשיו, הממשלה מחויבת להוציא בשנת 2025 סכום של 600 מיליארד שקל, שמשמעותו 55 מיליארד שקל יותר ממה שהחוק מאפשר (מגבלת ההוצאה). ההוצאה הגדולה הזו צפויה להביא את הממשלה בשנת 2025, בשל ירידה צפויה בהכנסות, לגירעון של 5.2%, שהם בהערכה גסה יותר מ־104 מיליארד שקל. זאת לעומת שיעור של 1.75% המותרים בחוק. פער של כ־70 מיליארד שקל.

נקודת המוצא הזו, שבה לפני שהתחלנו את התקציב אנחנו במינוס ענק של 70-55 מיליארד שקל, לא עוזבת אותנו גם בשנים הבאות. כמו שזה נראה כעת, גם ב־2026 ו־2027 אנו מחויבים להוציא כ־45 מיליארד שקל יותר ממה שמגבלת ההוצאה מאפשרת, ושיעורי הגירעון יהיו גבוהים בהרבה מאלו שנקבעו בחוק לשנים אלו. מה שחשוב לאזרחי ישראל בהקשר ל־55 מיליארד השקלים הללו, זה שלא מדובר על כספים שישפרו את איכות חיינו לעומת המצב ערב המלחמה, אלא רק לשמור על איכות חיינו ברמה שהתרגלנו אליה.

מתוך ה־55 מיליארד שקל, 40.7 מיליארד שקל יעברו לביטחון ולשיקום, לא כולל תוספות שצפויה לקבל מערכת הביטחון במהלך הדיונים בוועדה לבחינת תקציב הביטחון; 6.5 מיליארד שקל לריבית; 6.7 מיליארד שקל למערכות החינוך והבריאות בעיקר בשל גידול האוכלוסייה; 1.8 מיליארד שקל שנובעים מהגדלה של הסיוע לקרנות הפנסיה התקציביות ומענק לחברת אינטל.

דרוש אומץ לב פוליטי

התמונה המצרפית הזו הופכת את התקציב של שנת 2025 לחשוב, ואפשר גם להגיד דרמטי. זו תהיה השנה הראשונה של "היום שאחרי", השנה הראשונה שפותחת עידן — שיש לקוות שיהיה קצר — שבו היקף ואיכות השירותים החברתיים והכלכליים שהמדינה מעניקה לאזרחיה יצטמצמו או יעמדו במקום. והשאלה היא איך מנהלים את זה. כמה מממנים באמצעות הגדלת הגירעון? כמה באמצעות העלאת מסים? כמה באמצעות אי־הגדלה ואף הקטנה של השירותים לאזרח? ואף שכל אלו הן שאלות כבדות משקל, הן עדיין לא השאלות החשובות ביותר. השאלות החשובות ביותר הן: איך מוודאים שהמצב הזה של מדינה שמהדקת חגורה יימשך כמה שפחות זמן, אילו תהליכים צריכים להתניע היום, בשביל שהמשק הישראלי ייצא מהתקופה הזו מחוזק ועם מנועי צמיחה חדשים, ואיך מוודאים כי הידוק החגורה לא חונק ופוגע בכוחות עומק אשר הם אלו שמכוננים את הצמיחה בישראל?

לשאלות הראשונות יימצא בסופו של דבר מענה. הממשלה תגדיל את הגירעון ל־4%, תקצץ כמה קיצוצים רוחביים, תטיל מסים סמליים. לעומת זאת, השאלות האחרונות, החשובות, דורשות חשיבה מעמיקה, ואומץ לב פוליטי ומקצועי. התשובה לשאלות האחרונות כוללת תיקון עיוותים במערכת המס, בעיקר ביטול הטבות ופטורים היסטוריים, הגדלת התמריצים לתעסוקה במגזר החרדי, הקטנת התמריצים לאי־תעסוקה, הגדלת שיעור הגיוס של חרדים, קידום תחרות גם כנגד שחקנים בעלי כוח פוליטי (חקלאות) או כלכלי (מפיצים). ובשביל לעשות את כל אלו יש להתחיל לעבוד היום, או בעצם אתמול, כי מאבקים ארוכים כאלה דורשים הכנה מקצועית ותהליכים עמוקים.

הראש של השר לא באוצר

אך כל זה לא קורה בימים אלו במשרד האוצר, וגם לא לגמרי יכול לקרות. מנכ"ל המשרד שלומי הייזלר מנסה להעמיד פנים שהכל כרגיל, ומבקש להתחיל להתניע את תהליך התקציב. גם אנשי אגף התקציבים היו שמחים לעבוד על תקציב, אך שר האוצר בצלאל סמוטריץ' לא מתחיל להתניע את התהליך.

סמוטריץ' מתמקד כעת רק בנושאי ביטחון, בטרפוד עסקת שבויים, ובקריאה להעמיק את החזית הצפונית. אם להאמין להתבטאויות שלו בתקשורת — הרי שתפקידו ההיסטורי בעת הנוכחית הוא להפוך שולחן בקבינט ושאלות הכלכלה נראות לו משניות. אין לדעת האם הוא לא מקדם תקציב 2025 בגלל שהדבר יהפוך את איומו לפירוק הממשלה לפחות אמין, או בגלל שבתוכו הוא מרגיש כמו רבים אחרים כי סופה של הממשלה קרב וקשה לבשל ברצינות מנה שאמורה להיות מוגשת כשרואים את הסוף. וצריך להגיד שוב את המובן מאליו, אם סמוטריץ' לא מסוגל כעת — מטעמים ערכיים — להתמסר למשרד האוצר, ראוי שהוא יעזוב את התפקיד, וייתן לאדם שבעיות הכלכלה של ישראל נראות לו חשובות ודרמטיות מספיק בשביל להתמסר אליהן.

לחצים לפתיחת תקציבים

גם הפקידות המקצועית מצויה במבוכה ניהולית. האם נכון להאיץ לתכנן את התקציב ואת הרפורמות מול המשרדים בזמן שהשר לא החל להראות לאן הרוח נושבת? אך המבוכה היא גם מקצועית, תהליך בניית תקציב הוא מעין פינג־פונג בין הפקידות באוצר לבין שר האוצר ואחר כך עם הממשלה, ואם אין מסרים מלמעלה, העסק למטה לא באמת יכול להתחיל לזוז.

שתי הערות אחרונות לסיום. הראשונה, ככל שיהיה ברור שהממשלה לא הולכת לכיוון של עיצוב תקציב 2025, נתחיל לשמוע על לחצים לפתיחת מסגרות תקציביות ולדרישה של עוד כספים. חלק מהכלים שמאפשרים את המשמעת הפיסקאלית זו היכולת לומר לכל פוליטיקאי, שהדרישה שלו תידון במסגרת דיוני התקציב הקרבים.

ההערה השנייה היא, כי אם הממשלה תחליט שהיא מתחילה להניע את תקציב 2025, אנחנו צפויים להיות עדים לחיכוך משמעותי בין העמדה המקצועית לבין העמדה של המממשלה בשאלה האם להכין תקציב חד־שנתי או דו־שנתי. העמדה המקצועית היא כי בתקופת אי־ודאות תהיה זו שגיאה לתכנן תקציב דו־שנתי. אך האינטרס הפוליטי של הממשלה יהיה לשמור על שרידות הקואליציה לשנתיים. מנגד, גם בתוך הממשלה יש גורמים עם שיקולים שונים. למשל, ספק אם בני גנץ ואיתמר בן־גביר שמאיימים כל העת בפירוק הממשלה, ירצו להעניק לה תעודת קיום עד סוף 2026.