הפריימארק של האמנות המודרנית: מוזיאון חדש נפתח בלונדון

תגידו מזל טוב. מוזיאון חדש נולד בלונדון, מה שלא קורה כל יום, והשמחה רבה. המוקו (MOCO, ראשי תיבות של Modern Contemporary – מוזיאון לאמנות מודרנית ועכשווית) התגלח כבר על זקנם המטאפורי של 5 מיליון מבקרים בסניפים שלו באמסטרדם ובברצלונה (ברק אובמה וסטיבן ספילברג היו בין האורחים הבולטים), ועתה הוא משיק שלוש קומות בלוקיישן לונדוני מושלם: מארבל ארץ', בפינה של הייד פארק ורחוב אוקספורד, וכך ממצב את עצמו כאטרקציה תיירותית רשמית וכאופציה להפוגה תרבותית במהלך מסע הקניות. המוזיאון הוא עצמאי, נעזר באוספים פרטיים והשאלות, ומגדיר את הסניף החדש כ"ספינת הדגל" שלו.

העסקים ברחוב אוקספורד נקלעו לצרות בשנים האחרונות: חנויות רבות נסגרו, שכר הדירה האמיר והרכישות באינטרנט האטו את תנועת הקונים הפיזיים. בעלי המוקו ניצלו את ההזדמנות, השתלטו על בניין שאכלס חנויות והסבו אותו למוזיאון עם חזית ורודה.

בין פשפוש בקולבי המבצעים של פריימארק ויוניקלו תוכלו לקפוץ להגיד שלום לעבודות של אנדי וורהול, קית הרינג, ג'ף קונס, יאיוי קוסמה, דמיאן הירסט, טרייסי אמין, בנקסי, ז'אן־מישל בסקיאה ואפילו קצת פיקאסו. המוקו הוא למעשה מצעד להיטים של אמנות מודרנית, פופ ארט ואמנות "קלה", כולל חדר מראות, שעשועים אינטראקטיביים, מכונית פורשה בגודל טבעי משובצת באבני בדולח (מעשה ידי דניאל ארשם), חדר משחקים, גינת זן, אמנות דיגיטלית ומיצגי וידיאו, בינה מלאכותית ותצוגות שתוכננו להנצחה באינסטגרם ובטיקטוק. אולי הוא בכלל מוזיאון לילדים?

מרינה אברמוביץ' מציעה לבאי המוקו עבודה שנקראת "תדר החלמה", ומערבבת, לדבריה, את הגבולות שבין הגשמי לרוחני, המוחשי והערטילאי. מסקנה אחת ברורה שעולה מביקור במקום: הגשמי והמוחשי מנצחים בנוקאאוט. כרטיס הכניסה שמחירו 21 ליש"ט יקר מאוד, יקר מדי. אם זה אכן מוזיאון לילדים, הוריהם הם מי שישלמו על כך. מחיר הכרטיס מקומם על אחת כמה וכמה בעיר שמציעה שפע אמנות חינם ואינספור אפשרויות לדגום את המיטב של אותם אמנים בדיוק שמוצגים ללא תשלום, ובמיוחד בהתחשב בעובדה שיצירות הגרפיטי של בנקסי, למשל, נועדו מלכתחילה לרחוב ולאוויר הפתוח – חינם אין כסף (ואפשר להיתקל בכמה דוגמאות חיות לכך כבר ביציאה מהמוזיאון). קיר שלם מוקדש גם משום מה לציורים של הזמר רובי וויליאמס, ומבהיר שעליו להתרכז במוזיקה, ויש יותר מדי דיוקנאות של אליזבת השנייה והמנוחה, ועל כך יסכימו לדעתי גם אוהביה הרבים, עזים ככל שיהיו געגועיהם אליה.

יש משהו ציני במוזיאון שהוא סוג של שוק או חנות צעצועים, אבל אולי בעצם כל המוזיאונים כבר התמסחרו מזמן, ורק המוקו לא מתבייש לומר שהוא כאן כדי לעשות כסף, ולא מסתתר מאחורי יומרות מנופחות והצהרות גרנדיוזיות, וזה בסדר. גם הכיתובים שמלווים את העבודות מונגשים לכל הדיוט, וגם בכך אין כל רע. המוקו הוא עממיקו, ובסוגו הוא עשוי להסב הנאה לא מבוטלת ואפילו כיף ממש למי שלא מחפשים בשורות גדולות במוזיאונים שלהם.