הקפאת תשלומי השתתפות עצמית בתרופות - פלסטר בלבד

באחרונה פנה שר הבריאות משה ארבל אל שר האוצר בצלאל סמוטריץ' ביוזמה להקפיא את גובה תשלומי ההשתתפות העצמית בתרופות מרשם לחצי שנה, ובכך למנוע את ההתייקרות הצפויה בתחילת יולי ב-5% בעקבות עליית שער היורו. זאת, לאחר שזמן קצר קודם לכן אמר השר ארבל בדיון בכנסת כי "לא יכול להיות מצב שאנשים יצטרכו לשקול אם לקנות מזון או תרופות". מדובר ביוזמה מבורכת אך היא רחוקה מאוד מלהספיק. ההשתתפות העצמית בתרופות היתה ונותרה מס רגרסיבי, הפוגע דווקא בחלשים ביותר והגיע הזמן לבטלה לחלוטין.

הנתונים מראים באופן עקבי כי מסוף שנות ה-90 ועד היום ההשתתפות העצמית גורמת למטופלים לוותר על שירותי בריאות ועל תרופות. לפי סקר דעת הציבור על רמת השירות במערכת הבריאות של מכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל האחרון, 6% מהאוכלוסייה ויתרו על תרופות מרשם בגלל התשלום. כצפוי, הפגיעה הזאת הייתה קשה הרבה יותר בקרב אוכלוסיות מוחלשות – בעלי הכנסה נמוכה (החמישון התחתון), חולים כרוניים ונשים.

ויתור על תרופות הוא קצה הקרחון. העובדה שההשתתפות העצמית יכולה להיות נטל כספי משמעותי על העשירונים התחתונים חמורה לא פחות. למשל, בסקר של מכון ברוקדייל משנת 2001 עלה שאחת מכל שש משפחות בעשירון התחתון (17%) הוציאה יותר מ-5% מהכנסתה נטו על תרופות, לעומת 8% בכלל האוכלוסייה ו-3% בעשירון העליון.

מעבר לפגיעה הברורה ברווחה ובבריאות של מי שנאלצים לוותר על התרופות, גם היגיון כלכלי אין כאן: הוויתור עלול לגרום להידרדרות במצב הבריאותי שתוביל לעלויות גבוהות הרבה יותר על אשפוזים וניתוחים – שאפשר היה למנוע. גם ברמת המדיניות הציבורית, ההשתתפות העצמית מזיקה יותר משהיא מועילה. ההצדקה להשתתפויות העצמיות היא לצמצם צריכת שירותי בריאות מיותרים, אך בפועל הן גורמות הוצאות מיותרות על טיפולים שהיה אפשר למנוע, תורמות לגידול ההוצאה הפרטית על בריאות ומגדילות את אי השוויון במערכת.

נראה שבמצבה הנוכחי של מערכת הבריאות המורעבת, ההשתתפויות העצמיות הפכו להיות מקור תקציבי משמעותי שקופות החולים, משרד האוצר ומשרד הבריאות מסרבים לוותר עליו. אבל המוטיבציה הזאת חוטאת להצדקה שבשמה הן הונהגו מלכתחילה. הנתונים הקשים על כך שמטופלים נאלצים לוותר על תרופות מרשם בגלל התשלום מעידים שהמשך ההישענות על ההשתתפויות העצמיות כמקור תקציבי היא טעות שיש לתקן בהקדם, ונדרשים חשיבה מחודשת ודיון ציבורי בשאלת עצם קיומן.

למרבה הצער דיון כזה לא מתקיים, למרות שעוד ב-2007 התריע מבקר המדינה על ההיבטים המזיקים של ההשתתפות העצמית, הן מבחינת הפגיעה בבריאותם של בעלי הכנסה נמוכה והן מבחינת הגידול בהוצאה הפרטית על בריאות. יש לקוות ששר הבריאות החדש יפעל בסוגיה, למרות שכרגע קיים פער עצום בין ההצהרות החשובות שלו לבין הפתרון המצומצם מאוד והזמני שהוא מקדם.

הניסיון מראה שאפשר לעשות יותר. למשל, בשנת 2011 בזמן כהונתו של יעקב ליצמן כסגן שר הבריאות, הוביל משרד הבריאות מהלך משמעותי והפחית ב-30% את גובה ההשתתפות העצמית בתרופות לחולים כרוניים. השר ארבל עדיין חדש בתפקידו ויש לקוות כי מדובר בסנונית ראשונה לקראת מהלך משמעותי יותר, שיבטיח שאף מטופל או מטופלת לא ייאלצו לוותר על טיפול רפואי הנמצא בסל הבריאות רק בגלל שאינם יכולים לשלם את ההשתתפות העצמית.

נילי אלכסנדרוביץ' היא עו"ד העובדת כרכזת סנגור לשוויון במערכת הבריאות במחלקת מדיניות בריאות בישראל בעמותת רופאים לזכויות אדם