פרשת הדלפת המסמכים: כשהמודיעין הופך לכלי בשירות הספין

1. ההחלטה להדליף חומרים לבילד הגרמני נגזרת ממספר מניעים אפשריים. העיקרי שבהם – עקיפת הצנזורה הישראלית. כלומר, אם החומר ייפסל לפרסום בישראל כמסכן את ביטחון המדינה (ולפי חדשות 12 הוא אכן נפסל) - נפרסם בחו"ל וכך נלבין אותו באמצעות עסקה סיבובית – מהמאגר המודיעיני החסוי, דרך הדובר אלי פלדשטיין לבילד, ומשם בחזרה לנאומו של נתניהו שאליו נשוב בהמשך.

נכון, מי שנהנה מההדלפה לא בהכרח אחראי לה, אבל הבחירה בבילד אינה מקרית - מדובר בעיתון ידידותי לנתניהו שלא ממש מאמת את החומרים שהוא מקבל. הבחירה בבילד קשורה הגיונית למעטפת שבתוכה פעל פלדשטיין - לשכת ראש הממשלה - וניזונה מ"רוח המפקד", ואולי מהמפקד בעצמו.

להדלפת המסמך הייתה מטרה – להנדס תודעה, לחולל השפעה, להעביר לחמאס את האחריות לטרפוד עסקת החטופים ולהבהיר למשפחות ולמפגינים שהם "נופלים למלכודת של חמאס".

2. בהחלטת השופט מנחם מזרחי לצמצם את צו איסור הפרסום של הפרשה נקשרה הסכנה לסיכון המקורות ולא רק להדלפה. הסכנה היא בעצם הצגת המסמכים שנכתבו בידי בכירי חמאס ואולי אף בידי סינוואר עצמו. וכאן עולה שאלה – מסמכים כאלה הוצגו לפחות שלוש פעמים בתקשורת הישראלית: ב-29 בינואר הציג עמית סגל בחדשות 12 מסמך המפרט הנחיות של חמאס ללוחמה הפסיכולוגית נגד הציבור הישראלי; ב-7 במרץ פרסמה אילנה דיין "מסמך סודי ביותר שנמצא לאחרונה באחת המנהרות"; ולבסוף, הגענו למסיבת העיתונאים המפורסמת של נתניהו ב-2 בספטמבר, יום לאחר שדובר צה"ל הודיע על רצח ששת החטופים הישראלים במנהרת חמאס.

הידיעה הציתה צונאמי של כאב וזעם בציבור הישראלי, ונתניהו הגיב במסיבת העיתונאים שבה הציג, בהסתמך על המסמך שהודלף לבילד, את הנחיות חמאס "להגביר את הלחץ הפסיכולוגי" על משפחות החטופים ועל שר הביטחון יואב גלנט, ו"להמשיך את הקו שלפיו נתניהו אחראי למה שקרה". באותו השבוע התייחס נתניהו גם לדיווח בג'ואיש כרוניקל שהתברר כשקרי, אבל נועד לחזק את סלע קיומנו החדש ציר פילדלפי – אימות לכאורה לטענת נתניהו על החשש שחטופים יוברחו מהרצועה דרך הציר.

3. אינני יודע אם המסמך שהודלף לבילד שייך למאגר ממנו דלפו המסמכים לסגל ודיין, אבל לאחר שלוש חשיפות של המסמכים שתוארו לעיל לא נשמעו התרעות על סיכון מקורות וסיכול יעדי המלחמה. ייתכן שהפעם מדובר בסכנה ברורה ומיידית שהצדיקה את הפעלת המכבש של השב"כ. וייתכן גם שנמאס למישהו מה"שכונה" הזו שבה אינטרסנטים ונטולי סיווג ביטחוני שולחים ידיים גסות ובוחשים במאגרים הסודיים ביותר של המודיעין רק כדי לקדם אג'נדה פוליטית, וגרוע מכך - כדי להכפיש את הצד השני במלחמה ההזויה שמתנהלת כאן מאז 7 באוקטובר - מלחמה שאסר הדרג המדיני (נתניהו וכמה משריו) על הצבא. ובעניין זה, לא קשה לנחש מיהו הצד שהדליף לסגל ומי לדיין.

במובן זה, הממד הפלילי של האירוע מתרכז יותר במסירת הידיעה ובסילופה ופחות בהדלפתה. אם הידיעה מסכנת את ביטחון המדינה (ביטחון המקורות או יעדי המלחמה) - העונש עלול להגיע למספר שנים דו-ספרתי; אם אין נזק ביטחוני - אז מדובר בעבירה קלה יותר.

4. בכל מקרה נותרנו עם הסרגל הציבורי של האירוע. סרגל השפלות ששובר שיאים במקרה שיתברר שמטרת ההדלפה הייתה לסייע לנתניהו להרחיק מעצמו אחריות לטרפוד עסקת השבת החטופים. בתגובות נתניהו נאמר שההיפך - שההדלפה נועדה דווקא לקדם את העסקה. כיצד? כנראה באמצעות העברת הלחץ של המתווכות, בעיקר ארה"ב, מישראל לחמאס. זו טענה בעייתית כי לישראל יש מספיק צינורות להעברת מסרים כאלה, ואין צורך בבילד.

לכן, נותרנו אם המניע השפל שנועד לשרת נרטיב שקרי שנתניהו מרוכז כולו בקידום העסקה ורק המנוולים של חמאס נגד. האמת קצת אחרת: חמאס עדיין מנוולים, אבל נתניהו לא באמת רוצה את העסקה, ויש לו שתי סיבות מרכזיות: הסכנה לפירוק הקואליציה, והסכנה שיעלה להעיד בבית המשפט למקרה שהעסקה תסיים את המלחמה.

לכן, כשכבוד השופט מנחם מזרחי יידרש בפעם הבאה ל"יעדי המלחמה", מוטב שיבחין בין המטרות המוצהרות בתיאוריה לבין המטרות הממומשות בפרקטיקה. הפער ביניהן הוא קריטי.