המסעדה שהייתה סמל לדו-קיום נסגרת: "התייאשנו מכל מה שקורה כאן"

מסעדת מאג'דה של בני הזוג מיכל ברנס ויעקוב ברהום, שנמצאת בעין ראפה מערבית לירושלים, סגרה את שעריה אחרי 14 שנה. גם בתוך גל הסגירות הארוך והמצער שחווה ענף המסעדנות הישראלי (רק לפני יומיים דיווחנו כאן על סגירתה של אנימאר), סגירתה של מסעדת מאג'דה היא אירוע עצוב במיוחד.

זה עצוב לא רק בגלל שתמיד עצוב לראות מפעל חיים ארוך שנים נעלם, ולא רק בגלל המצב הביטחוני ובעקבותיו הכלכלי והנפשי שכופה על עוד ועוד מסעדות (ושאר עסקים) לוותר ולסגור באין פרנסה ובאין אופק, אלא משום שמאג'דה היתה מעבר להישגיה הקולינריים סמל לדו-קיום שכנראה לא אפשרי פה עכשיו.

המסעדה נוסדה בשנת 2010 בלב הכפר הערבי עין ראפה על ידי יעקוב, בן הכפר, ואישתו מיכל. כבר מהרגע הראשון צברה לעצמה עדת מעריצים, ביניהם גם אחד, השף האגדי המנוח אנתוני בורדיין, שכלל אותה בפרק על ירושלים בסדרה שלו ב-CNN ולא הפסיק להתפעל מהאוכל ומהסיפור יוצא הדופן.

האוכל המיוחד, מעין שילוב חד פעמי של מטבח ערבי כפרי קלאסי עם מטבח איטלקי מסורתי ועוד איזה נופך אישי מסתורי לפעמים, הוגש בלב בוסתן רחב ידיים, ירוק, מוצל ושקט שהפך את המקום לאחת המסעדות היפות בארץ. האירוח הלא מתנחמד של מיכל וצוותה, והיד הבוטחת של יעקוב ושלה במטבח, הערק והיין מהיקבים בסביבה, קולות המואזין מן המסגד, וכמובן, הידיעה שאתה אוכל בלב כפר ערבי קטן ומקסים אצל היהודייה היחידה בכפר ובעלה, כל אלו הפכו את החוויה לא רק לחד פעמית אלא למעוררת השראה ותקווה.

עכשיו ההשראה והתקווה האלו מפנות את מקומן לעצב וייאוש. מיכל ויעקוב מרימים ידיים ועוברים לגור בלב יער בשום מקום בצרפת, ליד אח של יעקוב שחי שם כבר שנים. ובכך בעצם הם מודים שהם נכנעים. שאי אפשר יותר. מעבר לעניין הכלכלי, מלווה את הסגירה תחושות קשות של אכזבה - מהמקום וגם מהלקוחות, שלפחות חלקם פסקו מלבוא והמירו את הנאמנות והרצון בדו קיום בחשדנות, שלא לומר שנאה.

ועל אף שבאופן מפתיע והירואי כמעט, הם מקבלים זאת בהבנה, הרי שאין מנוס מלהבין, ולו רק דרך העזיבה, שהם פגועים, וגם לתהות האם יכול להיות כאן עתיד לזוג מעורב ושוחר שלום.

לפני כמה שבועות כתבתי כאן על סגירתה המשמשת ובאה של מאג'דה. מיכל בחרה אז שלא להתראיין ורק כתבה כמה מילים:" 17 שנים שיעקוב ואני מושיטים יד לאנשים, מושכים אותם לכפר היפה שלנו. מארחים אותם בבית, בסלון, בגינה היפה שלנו. על הדרך בישלנו, עשינו יין ועברנו איתם את כל המציאות הלא פשוטה של הארץ הזאת. עכשיו אנחנו מרגישים שהם לא איתנו, ובצדק. הידיים צמודות לגוף. צריך זמן, הרבה זמן, והרבה דברים טובים שיקרו – כדי שיחזרו להאמין שאפשר".

עכשיו, אחרי שפורסמה ההודעה על הסגירה, מיכל אומרת: "בגדול התייאשנו מכל מה שקורה כאן. אנחנו רוצים דרך חדשה, לנסות לחיות במקום שקט, למצוא שקט וחיים וקצת שפיות. הרבה שפיות. מאז 7 באוקטובר אנשים לא הגיעו ואנחנו מבינים את זה. אבל זה 14 שנה והרגשנו שעשינו המון ודי, זהו".

איזה יחס קבלתם מהלקוחות במהלך המלחמה?

"במשך השנים הוצפנו בערמות של אהבה. אנחנו גם הולכים באהבה. אבל משהו בהבנה שלי ושל יעקוב הוא שזה הולך להיות ארוך, כואב, מייאש, ויש לנו תחושה של סוף. ראינו אנשים שמשנים את הדעות. אנחנו איתם ולא איתם. יש לנו את הדעות האישיות שלנו בלי שום קשר. אבל זה לא הזמן לארח, למסעדנות, לפיין דיינינג. לכלום. זה זמן לעצור ולחשוב. ובכל זאת, לעמוד חודשים ריקים ולא לדעת אם זה יחזור - זה מוליך לזה שזה כנראה הזמן לעצור. הרי בהתחלה אמרתי שאני לא פותחת עד שיגיע שלום, ואני יודעת שלא יגיע שלום. ואז אנשים פנו וביקשו שנפתח. ופתחנו. אבל אנשים לא הגיעו, מלבד מעטים, וכמה זמן אתה יכול להחזיק. אז אמרנו די. יכול להיות שסיימנו את תפקידנו כשגרירים של כל הכתרים שהכתירו אותנו בהם".

אני מרגיש שחלק מההחלטה שלכם היא אישית ופרטית לגמרי.

"כן. חלק מההחלטה היא באמת לא עסקית אלא פרטית ורגשית של לא להיות מסוגלים להיות כאן יותר. אנחנו חיים בשני עולמות ובעינינו כולם השתגעו ואנחנו לא רוצים להיות בטירוף הזה. זו לא דרך החיים שלנו. יש פה שיבוש מערכות מוחלט. תמיד היה לנו חלום לחיות בחו"ל. אז נגור ביער בצרפת, במקום קטן בשם אויה, נגדל ירקות ונחלוב עיזים ונגדל את שתי הפרות שמותר לנו".

"אני רוצה רק להגיד תודה על הכל", הוסיפה מיכל. "זכינו. היה כיף לא נורמלי. עשינו מה שרצינו בבית שלנו ויש עכשיו מסעדות שממשיכות את הדרך שלנו בכפר (רשתא, שנקליש ואחרות - ח"ג), וחשוב שיגיעו כי הן עומדות ריקות עכשיו. חשוב שיבואו למרות הכל. תפסיקו לפחד".