המדינה נגד מונופולים - כל עוד אינם שלה

שם המשחק בתקופה האחרונה הוא המלחמה ביוקר המחיה. ישראל אכן הפכה ליקרה מאוד, אך זוהי אינה גזירת גורל והפתרון טמון בשיתוף פעולה של המדינה, לה חלק ניכר בהשתוללות המחירים שכולנו חווים. שחרור קרקעות, הורדת מכסים, הקפאת הארנונה המטורפת שרק מזנקת מדי שנה ושחרור מחנק הרגולציה העודפת, מהווים מספר מהלכים פשוטים מני רבים, שיסייעו מאוד למאבק ביוקר המחיה.

כיום הבון טון הוא לתקוף מספר יבואנים גדולים, שהצליחו בעסקים ויצרו ביקוש גדול למוצרים שהם מייבאים. אך אף אחד לא מחייב אותנו לרכוש את מוצריהם, ובישראל קיימת תחרות כמעט בכל מוצר. ללכת על ראשו של המגזר העסקי זה תמיד נחמד ומעורר עניין תקשורתי, אך יש בכך לא מעט פופוליזם.

לאחרונה שוחררו רעיונות כבלוני ניסוי, להתערב באופן תקדימי בחופש החוזים ולאסור על התקשרות בלעדית בין ספק בחו"ל לבין יבואן ישראלי. נשמע רעיון מוצלח, אך כאשר הוא מגיע לפתחה של הממשלה, היא אינה ממהרת להסיר את הבלעדיות ודווקא מגוננת ושומרת מכל משמר על המונופולים שלה. כאן כבר פחות אוהבים תחרות ויותר אוהבים בלעדיות.

אחת הדוגמות לכך היא ת.מ.י.ר - תאגיד מיחזור פסולת האריזות היחיד הקיים במדינת ישראל מעל ל-10 שנים, שאף גורם אינו מתחרה בו. בניגוד למודל של מיחזור פסולת אלקטרונית, בו מלכתחילה הוקמו שני גופים המתחרים זה בזה, בתחום של מיחזור אריזות נבחר המודל המונופוליסטי. לחברות עסקיות שמחויבות להתקשר עם תאגיד מיחזור אין שום אלטרנטיבה.

יותר מכך, לאחרונה בחר המשרד להגנת הסביבה, באופן בלתי נתפס, להאריך את פעילותו של תאגיד ת.מ.י.ר כמונופול בחמש שנים נוספות, מבלי לאפשר את פתיחת ענף מיחזור האריזות לחברות מתחרות.

במבחן התוצאה, הדבר בא לידי ביטוי בשימוש כמעט אפסי של הציבור בפח הכתום ובהיעדר טיפול הולם בפסולת שבו. מאז החלה הצבת הפחים הכתומים לפני כעשר שנים, רק 3% מכמויות המיחזור הביתיות מטופלות, ונאספו בהם פחות מ-150 אלף טונות סך הכול, שהם טיפה בים ביחס ל-4 מיליון טונות פסולת אריזות שהושלכו.

כמובן שהאחריות למצב אינה נופלת לפתחו של תאגיד ת.מ.י.ר כמו לפתחו של המשרד להגנת הסביבה, המעדיף להותיר את המצב על כנו במקום לספק לציבור אלטרנטיבה סביבתית תחרותית ראויה. ב-2011 העביר המשרד את "חוק האריזות" שלצורך יישומו הועבר תקציב של 150 מיליון שקל בשנה (מעל למיליארד שקל סה"כ) מכספי המיסים של כולנו, במטרה להרחיב משמעותית את היקפי המיחזור ולמנוע ככל האפשר הטמנת פסולת אריזות בקרקע, כולל יעד שאפתני ביותר מצד המשרד למנוע לחלוטין הטמנת פסולת אריזות בקרקע עד 2020.

שנתיים עברו מאז תאריך היעד, ועדיין על פי דו"ח הלמ"ס, היקף מיחזור האריזות והטמנת הפסולת בישראל נותרו זהים לאורך 10 שנים, ותקציבי עתק בוזבזו ללא תועלת.

בשעה שהממשלה מעלה על נס את דגל התחרות, כשהיא מבקשת לבצע מהלכים תקדימיים של חשיפת דו"חות כספיים של מונופולים בתחום המזון (גם אם מדובר בחברות פרטיות), בכל הנוגע לביצוע מהלכים שהמדינה מחויבת להם בעצמה, כאן כבר התחרות, משום מה, פחות חשובה.

המשרד להגנת הסביבה מסרב לתת הכרה לגופים נוספים, ומשאיר את שוק מיחזור האריזות שבוי כולו בידי מונופול. וזה לא שאין אלטרנטיבות - חברת אמיר גלובל גרין וחברת נטלי ביקשו שתיהן להתחרות בת.מ.י.ר. מדובר בחברות שענף הטיפול בפסולת אינו זר להן, ויכולות לתרום רבות מניסונן.

הכנסת מתחרה נוסף לענף מיחזור האריזות תוביל לעלייה משמעותית בכמויות הפסולת המטופלת ולירידה בדמי הטיפול. מדובר בערך סביבתי, כלכלי וחברתי אדיר. זכרו אילו מחירים שילמנו בימים שבזק הייתה מונופול, ומה קרה למחירים למחרת היום בו נפתח השוק לתחרות. כשתיפתח התחרות בתחום מיחזור האריזות ותעריפי המיחזור שמשלם המגזר העסקי יירדו, הדבר יתבטא גם במחירי המוצרים ויסייע משמעותית במאבק ביוקר המחיה.

עו"ד שלומי לויה הוא סמנכ"ל משפט וממשל באיגוד לשכות המסחר