משני נרטיבים למציאות אחת

"את ואני והמלחמה הבאה" (חנוך לוין)

בערב חג הסוכות 2024 הגיע הרגע שישראל חיכתה לו: יחיא סינוואר חוסל. דני קושמרו מערוץ 12 תיאר את הרגעים האחרונים של מנהיג חמאס במילים דרמטיות: "פלסטינים, ככה נראה הגיבור שלכם. יידעו כל אויבינו שככה הם יסיימו! בבית ההרוס הזה בפאתי רפיח, על הכורסה הזו, יושב הרוצח המתועב – פצוע, נרדף ועלוב.. דמם של מאות ישראלים מרוח על הידיים שלו, בהם 22 ילדים בני פחות מ-15, אלו אשר נרצחו במחדל ה-7 לאוקטובר".

קושמרו סיים, כמקובל, באותו ציטוט של ביאליק, ששוב הוצא מהקשרו והתהפך: "(ארור האומר נקם) ... נקמת דם ילד קטן לא ברא השטן".

אבל מאחורי הרטוריקה הלעגנית מסתתרת אמת מודחקת. אותו "עכבר נרדף" הצליח להנחית על ישראל את "האסון החמור ביותר מאז השואה", כדברי נתניהו עצמו. אף מנהיג ערבי לא יצר מהלך צבאי שהוביל להשפלה בטחונית ואיום על ריבונותה של מדינת ישראל. ב-7 לאוקטובר נכנס סינוואר לפנתיאון הג'יהאד המוסלמי ערבי לאחר שבקרב האחרון שלו הוכיח את נאמנותו לרעיון הג'יהאד ומות השהידים. עבור מי שעוד מאמינים כי כוח הנשק יכול להנחיל ניצחון, אותה תמונה של סינוואר הנלחם ללא הבטחה עד טיפת דמו האחרונה, הפכה אותו לאייקון של גבורה.

כמו אצלנו, קשה לדעת כמה עוד מאמינים בנרטיב הזה (ככל הנראה – פחות ממה שנדמה לנו ויותר ממה שהיינו מקווים): החמאס עשה שימוש מניפולטיבי ברשתות החברתיות וזייף את סקרי דעת הקהל בעזה כדי לייצר מצג שווא של תמיכת תושבי עזה בחמאס. הפערים משמעותיים: בסקר חליל שקאקי ממרץ 2024 רק 30.7% מהעזתים תמכו במתקפת 7 באוקטובר (ולא 71.3% כפי שפורסם בזיוף על ידי החמאס), ובשנת המלחמה התמיכה יורדת. רק 31.9% מרוצים משלטון החמאס. למעשה, יותר ממחצית מהעזתים תומכים במשא ומתן להסדרת הסכסוך, ורבים מעדיפים הסדר מדיני, פתיחת גבולות עזה למסחר ותנועה אזרחית, ופיתוחה הכלכלי של הרצועה. באופן טראגי, זוהי תמונת מראה של התמיכה הישראלית, גם כיום, בהסדר בטחוני-מדיני בעזה, בחסות ארה"ב ומדינות ערב המתונות (על פי סקרי "אקורד").

במקום בפיתוח עזה עבור אזרחיה, סינוואר השקיע בהכנות למלחמה ובמנהרות. לחלק מן האוכלוסייה הנצורה והמיואשת הוא הצליח למכור את נרטיב הג'יהאד וחזון הגאולה הדתית. אחרים נאלצו לקבל בהכנעה את שלטון הטרור של החמאס. כיום רוב החברה העזתית רואה בסינוואר את האיש שהחליט על דעת עצמו להקריב את חייהם למען חזון משיחי. נשמע מוכר, לא? נרטיב החמאס הוא תמונת מראה לנרטיב הפונדמנטליסטים היהודים המשיחיים, שעבורם החמאס הוא "נכס", המוכנים להקריב את כולנו על מזבח חידוש ההתנחלות היהודית ברצועת עזה (אולי בלבנון) ועוד היד נטויה.

גם עבור החמאס סמוטריץ' (האידיאולוג) ונתניהו (המממן) הם "נכסים" – הלא הם ההוכחה שאין עם מי לדבר מבין הישראלים. הייאוש החשיך את התקווה. בנרטיב החמאס עוצב יחיא סינוואר כגיבור לאומי, שהחזיר לעם הפלסטיני את כבודו. עכשיו כשסינוואר חוסל, השאלה היא מי יירש את מקומו? אולי יום אחד יהיה זה ילד עזתי ששרד את המלחמה הנוכחית, וחזה בהרס ביתו ובהרג בני משפחתו. ללא תקווה לחיים אחרים, הילדים שהפכו לנערים, עלולים למצוא השראה בקידוש המוות ברוח ה"שהיד" סינוואר, ולהוביל לסבב אלימות נוסף, אולי חמור יותר.

את רעיון החמאס לא ניתן לחסל בכוח צבאי. הניצחון היחיד האפשרי הוא הסדר מדיני – החזרת החטופים, הפסקת המלחמה ושיקום האזור – שיביא תקווה לשני העמים. העמקת הלחימה וכיבוש רצועת עזה יבטיחו את העמקת מעגל האלימות והייאוש.

כנראה שעוד לא מאסנו במנהיגים משני הצדדים היודעים רק להיבחר על שימור הנרטיב המוכר לנו. מתי נשתחרר ממנו ונבחר במנהיגים (ואולי סופסוף מנהיגות?) שיצליחו ליצור סיפור שלם – עתיד של תקווה לשני העמים. האם נצליח לעצור את המלחמה הזו ולמנוע את המלחמה הבאה?

ד"ר בעז תמיר הוא יזם טכנולוגי וחברתי