בג"ץ לעותרים נגד ההסכם עם לבנון: "אין חובה בהבאת כל הסכם או אמנה לכנסת"

בג"ץ דן אחר הצהריים (ה') בהרכב של שלושה שופטים בעתירות שהגישו ארגוני ימין נגד ההסכם על הגבול הימי בין ישראל ללבנון, לאחר שבשבוע שעבר הודיע שופט העליון דוד מינץ כי אין מקום לצו ביניים שיקפיא את הליך אישור ההסכם. את הדיון מנהלים שופטי העליון אסתר חיות, עוזי פוגלמן ונועם סולברג. כעת, ובדלתיים סגורות - ראש אמ"ן מסביר לשופטים מדוע ישנה דחיפות ביטחונית לאישור ההסכם.

ח"כ איתמר בן גביר (הציונות הדתית), אחד מהעותרים נגד ההסכם, אמר בפתח דבריו כי "בתקנון הכנסת יש סעיף שח"כ לא יגלה מידע סודי בתוקף מילוי תפקידו שנמסר לו על פי דין. כל ח"כ במדינה, וזה לא סוד כמוס, רשאי להיבחר לוועדת חוץ וביטחון, שם יש חומרים מסווגים".

חיות השיבה כי התנהל דיון בוועדת החוץ והביטחון, ובן גביר טען: "אכן, אבל לדיון הפתוח לא הזמינו את כל חברי הכנסת. איך אפשר לומר שהיה דיון?". השופט פוגלמן הפנה לח"כ שאלה: "למה אדוני לא פעל בכנסת והזדרז לבוא לכאן לפני שמיצה את כל האפשרויות?", ובן גביר השיב: "הכנסת לא מתפקדת".

השופטת חיות לא קיבלה את הטענה, ואמרה כי כלל ראשי סיעות האופוזיציה זומנו לדיון, אך הודיעו כי לא יבואו. בן גביר טען כי "המו"מ התחדש אחרי שמדינת ישראל ידעה שהיא הולכת לבחירות". בשלב זה של הדיון השופטת חיות הגבירה את קולה, והטיחה בו בתקיפות: "על מה אדוני מבסס את זה? יש לך אסמכות לכך? אתה צריך לבסס עובדות. אי אפשר לטעון סתם דברים. מתי המו"מ התפוצץ?". בתגובה אמר בן גביר כי "ככל שאנחנו מתקרבים יותר לבחירות, אנחנו מבינים שאלו מהלכים פוליטיים".

בפתח הדיון הסבירה השופטת חיות כי עולות שלוש סוגיות משפטיות עיקריות בתשובה לעתירות - האם חוק יסוד משאל העם חל על השטח שנכלל בהסכם, האם ממשלת מעבר רשאית לחתום על הסכם שכזה, ואם כן, האם היא פעלה כדין כשלא הביאה לאישורו בכנסת, אלא רק הניחה אותו לעיון חברי הכנסת ולדיוני הוועדות לגביו. את ארגון "לביא" מייצגים בדיון עורכי הדין יצחק בם ומיכאל דבורין, ומטעם "קהלת" טוען עו"ד אריאל ארליך.

עו"ד בם מארגון "לביא" טען לגבי השאלת הצגת ההסכם לכנסת כי "לי לא אכפת איכויות ההסכם, אכפת לי מי מחליט בסוגיה זו. המחלוקת שלי עם היועצת המשפטית לממשלה מאוד מצומצמת - היא אומרת 'מוטב להביא את האישור בפני הכנסת, אבל הממשלה רשאית גם שלא'. אני אומר - לא רק עדיף, אלא חובה בנסיבות שנוצרו". בם הוסיף כי במצב הנוכחי "יש מנהג מחייב להביא הסכמים חשובים מדינית לאישור הכנסת, כשיש לנו ממשלת מעבר עם גירעון דמוקרטי. נימוקי ראש הממשלה למה לא להעביר לכנסת לא יכולים לעמוד, כי מדובר בשיקולים זרים, וערעור יסודות הדמוקרטיה הפרלמנטרית".

בהמשך דבריו, עו"ד בם הסביר כי בתקופת ממשלת מעבר אי אפשר אפילו למנות ראש למועצה הדתית בקריית אונו. השופט פוגלמן השיב: "הטיעון הזה לא תופס. ברור שמינוי ראש מועצה הוא לא עניין דחוף, אבל כשמדובר בדבר שחיוני לביטחון הלאומי, פני הדברים הם שונים". בם המשיך: "גם הסכמי אוסלו הובאו בפני הכנסת. אם כבר עושים טעויות, אז צריך שתעשה זאת ממשלה שנהנית מאמון".

השופטת חיות התייחסה לטיעוניו של בם, ואמרה כי "משיבי הממשלה אומרים כי מרכז הכובד של ההסכם הזה הם בחוות דעת מסווגות שאי אפשר להציג במלואם בכנסת. לכן, קשה לפרש את מכלול ההנמקה, אבל אנחנו נישא באחריות אם לא נמנע הסלמה". חיות הוסיפה כי בכל הנוגע להסכמים בינלאומיים ואמנות, הנושא של אשרור הכנסת "הוא תקנון העבודה. אין חובה בחוק שקובעת שכל הסכם או אמנה צריכים להיות מובאים לכנסת".

בתום דבריהם של העותרים, הציג עו"ד רן רוזנברג מהפרקליטות את עמדת המדינה, שלפיה אין חובת משאל עם לפי חוק היסוד במקום שבו אין גבול ברור. לדבריו, גם ההסכם עצמו קובע הבנה לגבי חלק מסוים וחלק שני נשאר במחלוקת, ולכן בניגוד לשטח יבשתי שעליו חל החוק, בנושא ההסכם הוא לא חל. השופט סולברג הקשה עליו: "אם אין גבול יבשתי, אז גם לשיטתכם ויתור על שטח ראש הנקרה לא מצריך משאל עם?". רוזנברג השיב: "בראש הנקרה אין טענה שישראל לא נמצאת, אבל כאן קו הגבול במחלוקת, ומגיעים להבנה ברורה על אזור אחד, ואזור שני נותר במחלוקת".

בתגובה לטענת העותרים כי בממשלת מעבר יש חובה להציג את ההסכם לאישור הכנסת, אמר רוזנברג כי הממשלה "בחרה, בין היתר מבחינת התזמון, להביא לשמיעת דעות במליאה, שם היו דעות שונות. הממשלה ידעה באופן את מגבלות ממשלת המעבר, במועד הסמוך לבחירות, אבל לצד זאת הסמכות והאחריות שבידה להביא להסכם - חלק מהותי בתשתית לאיזון השיקולים החסויים והמשמעותיים". לדבריו, "אין יכולת לגוף המפקח, הכנסת, לבחון את האופן שבו קיבלה הממשלה את ההחלטה".

המדינה הגישה אתמול את תגובתה לעתירות, שם נטען כי העתירות "אינן מגלות כל עילה להתערבותו של בית המשפט בהסכם, ולכן דינן להידחות". לעמדת המדינה, "חוק יסוד משאל העם אינו חל בענייני הפרטני של ההסכם". עוד נאמר שם כי "אין חולק כי חתימה על ההסכם בתקופת כהונתה של ממשלת מעבר מעלה קשיים, ודורשת זהירות מיוחדת. עמדת משיבי הממשלה היא כי קיימים נימוקים ביטחוניים, מדיניים וכלכליים-אנרגטיים כבדי משקל, התומכים באישור ההסכם, שקדם לו הליך ממושך של מו"מ משך שנים על ידי ממשלות שונות, לרבות בתקופת הבחירות".

כמו כן, המדינה טענה שיש טעמי דחיפות וחיוניות המצדיקים את הצורך לממש את חלון ההזדמנויות המאפשר בעת הנוכחית, וללא דיחוי, חתימה על ההסכם. "טעמים אלו מכריעים את הכף, ומאפשרים לממשלה, למרות היותה ממשלת מעבר, והקשיים האמורים, לאשר את ההסכם ולחתום עליו גם בעיתוי הנוכחי". נטען שמכלול חוות הדעת והסקירות שהוצגו מראים כי חתימה כעת על ההסכם המתגבש "חיונית לשם חיזוק והגנה על אינטרסים ביטחוניים ואינטרסים מדיניים משמעותיים של ישראל".

לגבי שאלת הדחיפות, פירטה המדינה שני היבטים: אחד בנוגע למאפייני המצב הפוליטי-משטרי בלבנון ולתפיסת גורמי המקצוע, לפיה אנו מצויים בחלון זמנים ייחודי המאפשר הגעה להסכם, הצפוי להיסגר עוד קודם למועד הבחירות בישראל. השני נוגע למשמעויות ביטחוניות כבדות משקל הטמונות באי-הגעה להסכם. המדינה מבקשת שחלק מהדיון יתנהל בדלתיים סגורות.

עוד נטען כי אישור ההסכם מצוי בסמכותה של הממשלה, וכי "לא חלה חובה בדין להביא את ההסכם לפני הכנסת דווקא על דרך הצבעה ואישור. הממשלה החליטה לבחור בחלופה של הנחת ההסכם על שולחן הכנסת למשך שבועיים, וקודמו מספר פעולות לחיזוק הביקורת של הכנסת - כמו קיום דיון גלוי בוועדת החוץ והביטחון, וזימון ראש האופוזיציה וראשי הסיעות לתדרוך לגבי פרטי ההסכם".

בנימוקי המדינה לדחיית הבקשה לצו ביניים נכתב כי צו במקרה שכזה הוא חסר תקדים, וימנע למעשה מן הממשלה לקדם את התהליך לצורך עמדתה הסופית בעניין ההסכם וביקורת שיפוטית היא דבר שעושים לאחר קבלת החלטה סופית, עוד נאמר מאזן הנוחות הוא לדחיית העתירות לצו ביניים - בהינתן מהות ההסכם שכולל אינטרסים כבדי משקל מתחום מדיניות החוץ והביטחון של ישראל, "ניכר כי העתירה הוגשה על יסוד תשתית עובדתית ספקולטיבית" ולכן יש לדחות אותה על הסף.