כבוד האדם, ויותר מכך כבוד חוה: פסקי הדין שהשפיעו על מעמד הנשים בישראל

פסק הדין של העליון באונס בשמרת חולל מהפך משפטי וחברתי

כשופטת בית המשפט העליון, דפנה ברק־ארז זהירה בניסוחיה, במיוחד אל מול המציאות של מעמד הנשים בבתי הדין הרבניים, ואל מול המגבלות ההלכתיות שמוטלות עליהן. אבל להוציא את החזית הטעונה הזו, סבורה שופטת בית העליון בספרה החדש "תקדימית" (הוצאת כנרת זמורה) ש"נקודת ההתחלה של המשפט הישראלי ביחס לשוויון נשים היתה טובה יותר מאשר בשיטות משפט מודרניות רבות אחרות".

לפני שנדגים אמירה, נציין את מבנה הספר שמורכב מכ־90 סקירות קצרות ומאירות עיניים של פסקי הדין שעיצבו את התחנות החשובות שהשפיעו על מעמד הנשים בישראל. יש בהן עותרות לבג"ץ שלחמו לשוויון כמו אליס מילר שפתחה את הדלת לנשים לקורס טיס, או לאה שקדיאל שביקשה לכהן במועצה הדתית בירוחם; יש בהן קורבנות שסבלן שינה את הדין הפלילי, כמו כרמלה בוחבוט, האשה שירתה למוות בבעלה המתעלל. לאחר שמערכת המשפט, בתמרון מורכב, הקלה בעונשה, הכיר גם המחוקק באפשרות של הטלת "עונש מופחת" על רצח. וכמובן, יעל גרינברג, שבגיל 14.5 היתה לקורבן האונס הקבוצתי בשמרת. לאחר שבית המשפט המחוזי בחיפה הטיל ספק במהימנות גרסתה וזיכה את הנערים, הפך בית המשפט העליון בהרכב מאיר שמגר, מישאל חשין, אליעזר גולדברג, את הזיכוי, וחולל מהפך משפטי וחברתי בתפיסת העבירה.

ראשית, שללו העליונים את טענת ההגנה של הנאשמים על "הסכמת" הנערה, כי אין באמת הסכמה למין קבוצתי בסיטואציה הנידונה, שאף לוותה באיומים להשחרת שמה של הנערה כ"מופקרת". בנוסף, השופט חשין קבע את החובה של הגבר לקבל את הסכמתה המפורשת או המשתמעת של האשה ליחסי מין. את החובה הזו, כותבת ברק־ארז, הוא ניסח "באופן כמעט חוזי". בכל מקרה, הדגש בעבירת האונס עבר כאן לפענוח הסכמת האשה. מאז קשה יותר לגברים להסתתר מאחורי טענת "חשבתי שהיא מסכימה", אם המתלוננת, וכמובן הנסיבות, שוללות את ההסכמה הזו.

כך הותיר ביהמ"ש העליון את הניאוף מחוץ לחלוקת הרכוש

על שמה של חוה בבלי רשום התקדים המהפכני שבו אכף בג"ץ על בתי הדין הרבניים את תפיסת השוויון ברכוש המשותף. תפיסה שבתי הדין הרבניים לא תמיד מחויבים לה. כמו לאחרונה בפרשת ה"בוגדת" שמופיעה גם היא בספר ובה נישל בית הדין הרבני הגדול אשה מחלקה בבית המגורים המשותף, בטענה ש"בגדה" בבעלה.

סיפור הגירושין הזה התגלגל מבית הדין הרבני האזורי לרבני הגדול, ולבג"ץ שבתחילה אישר את הנישול מטעמים שכללו גם את הניאוף. ורק הרכב מורחב, בדיון נוסף שעליו הורתה הנשיאה אסתר חיות, החזיר לאשה, בפסק דין מ־2021, את חלקה בבית המגורים והותיר את הדיון המוסרי באשם הניאוף מחוץ לחלוקת הרכוש.

המחברת ברק־ארז ישבה בהרכב המורחב, ומצטטת בספר את שכתבה בפסק הדין: "משטר של אשם (ובכלל זה חוסר נאמנות מינית) יוצר תמריץ להעמקת הסכסוך ולליבויו במסגרת הליך הגירושין" וגם "משטר של אשם אף עלול לגרור את בית המשפט לבירור שאלות מורכבות מעולם הרגש ומדעי ההתנהגות שאינן מתאימות להכרעה שיפוטית".

בפרשה זו חשובה יותר עמדת המיעוט של השופטים הדתיים דוד מינץ ונעם סולברג והשופט השמרן אלכס שטיין, שפסקו לטובת הבעל המנשל. פורמלית, הנימוקים שלהם היו "שמרניים" - אין להתערב בהחלטת בית הדין הרבני הגדול, ולא באוטונומיה של הצדדים לנהל את הסכמותיהם וחייהם. מהותית, הם נתנו כאן יד לסנקציה על ניאוף. איסור הניאוף נמנה עם עשרת הדיברות, אבל הניאוף אינו אסור במשפט הישראלי, ובית המשפט קבע כבר שלא יתערב ולא יפצה בעלים "נבגדים". אם תרצו, התנגשות חזיתית (נוספת) בין ישראל היהודית לישראל הדמוקרטית. אם יצליחו יריב לוין וההפיכה המשטרית שלו להרבות שופטים דתיים ושמרנים, אז הניאוף אולי עוד יהפוך לשוט שיונף על נשים בתביעות אזרחיות, הליכי גירושין וכיו"ב. אם ישירות ואם בהכשרת פסיקות בתי הדין הרבניים.

העליון ביטל ב־1980 את זכותו של הבעל "לאנוס" את אשתו

ונעבור לצד האופטימי, לצד שבו הקדמנו את העולם בעקירת עשבים משפטיים שוטים במיוחד. בעבר נפסקו לאלמנה פיצויים בשל מותו של בן זוגה, כמי שהיתה "תלויה" בו. השאלה האם יש לה סיכויים לחזור ולהינשא היתה חלק בלתי נפרד מהחישוב. קיומם של סיכויים כאלה, שאף הוערכו באחוזים, נחשב כמצדיק הפחתה מסכום הפיצויים. הרעיון המסדר מאחורי האיוולת הזו היה שאם האלמנה תמצא מפרנס עתידי, אין מקום לפצותה פעמיים. כלל זה נקלט במשפט הישראלי כחלק מדיני הנזיקין שנקלטו מהמשפט האנגלי.

ועדיין נותרה השאלה איך מעריכים את סיכויי האלמנה? לפי יופייה, השכלתה, גילה? לפי כמות הצעות השידוכין שזורמות אליה? האם שולחים חוקרים פרטיים אחריה? ב־1969 ביטל בית המשפט העליון את הכלל הזה. השופט חיים כהן קבע ש"פגיעה מכוערת היא בכבודה של אלמנה לא רק לחקור אותה על סתרי לבה ואורח חייה ועל תוכניותיה האישיות לעתיד, אלא גם לראות את הנזק שהיא סבלה במות עליה בעלה, כאילו מופחת הוא, או עשוי אי פעם להיות מופחת, על ידי סיכוי למצוא שוב תומך וגואל שיישא אותה לאשה".

שנים אחדות לאחר מכן זנח גם המשפט האנגלי את הכלל זה. "במובן זה", כותבת ברק־ארז, "הקדים המשפט הישראלי את אביו מולידו". והוא הקדים אותו גם בסוגיה הרת גורל בהרבה – האם לבעל "מותר" לאנוס את אשתו? הפרק שכותרתו "חתונה, לא היתר לאונס" מספר על אדם שכפה עצמו על אשתו לאחר שסירבה לקיים אתו יחסי מין. התפיסה המקובלת שנקלטה מהמשפט האנגלי היא שהבעל לא יכול להיחשב כתוקף מיני של אשתו בגלל היות בני הזוג אישיות משפטית אחת ואף "בשר אחד".

והנה בית המשפט העליון, מפי השופט הדתי דוד בכור, צלל אל המקורות ההלכתיים ושלף מהם את האיסור המפורש שחל על גבר לכפות עצמו אשתו. הנימוק ההלכתי הביא אומנם לתוצאה הרצויה אך גרר הסתייגות מהשופטת מרים בן פורת שהצביעה על הקושי שנגזר מביסוס הרשעת הבעל על הדין העברי־ההלכתי, שעלול להוביל להחלת משטר משפטי פלילי על זוגות בהתאם למשפט הדתי שחל עליהם. אבל נתנחם בתוצאה ומ־1980 "נאסר" על בעלים לאנוס את נשותיהם. אנגליה, באיחור ניכר, אימצה גם היא ב־1991 את הכלל הזה.

גם לבתי הדין לעבודה יש תרומה, למשל בתחום ההטרדה המינית

מטבע הדברים, סקירת הפרשות נלקחה מפסקי דין של בית המשפט העליון. באחרית הדבר, ובשולי הדברים, מציינת ברק־ארז שגם לבתי משפט אחרים היתה תרומה. למשל בתי הדין לעבודה, במיוחד בית הדין הארצי שפיתח הלכות ופרץ תקדימים בשאלות השוויון במקום העבודה (סיפוריהן של עדנה חזין ושרון פלוטקין) ובמיוחד בתחום ההטרדה המינית במקום העבודה. כמו פסק הדין התקדימי והשנוי במחלוקת מ־2008 שאסר על יחסים בהסכמה בין בעל מרות לכפופה.

"מלאכתן של כלל הערכאות נשזרת אפוא זו בזו", מסכמת ברק־ארז, אבל מדגישה גם את הצללים לצד האורות: "אי אפשר שלא לשים לב לנוכחות מוגברת של נשים בסוגי דיונים מסוימים, ופחות באחרים, באופן שמשקף במידה רבה את המציאות החברתית. כך, למשל, נוכחותן של נשים ניכרת פחות בהתדיינויות מסחריות או עסקיות. לעומת זאת, נשים הן צדדים שכיחים בתיקי רווחה ועוני, שעוסקים בזכאות לקצבאות ולדיור ציבורי".