אורי הולבן: "לא יצרתי תערוכת הנצחה לעידו אלא משהו חי ונושם"

“כל יום הקריאו את רשימת הנופלים, וכששמעתי את שמו של עידו רוזנטל מבן שמן התמלאתי בכאב, זיכרונות וגעגוע״, משחזר האמן אורי הולבן, שתערוכתו החדשה במוזיאון גוטמן בתל אביב מוקדשת לרוזנטל, וחוזרת למפגש האקראי והמשותף בין השניים, שהתרחש מזמן, סמוך לנהר לימט שבהרי האלפים. את עידו רוזנטל, מטפס הרים וותיק לוחמי סיירת שלדג, שנהרג במתקפת חמאס כשהוא מגן על קיבוץ עלומים ב־7 באוקטובר, פגש הולבן בעת טיול בשווייץ ב־2011. ״כבר אז הוא היה הלוחם הכי ותיק בשלדג, והוא היה כל כך מאצ׳ו, שבהתחלה זה ממש הלחיץ אותי, כי אני הרי כזה חלוש״, משחזר הולבן. ״אבל בזמן הטיפוס המשותף בהרים הוא נפתח כלפיי, ואף שהוא נראה משהו אחד, חזק וחסון — גיליתי אדם מצחיק ורגיש, והפתיחות והקבלה שלו עודדו אותי לנסות ולהתגבר על קשיי הדרך״.

אכן, גם אם רוזנטל הלוחם והולבן האמן, לכאורה הפכים מושלמים, טיילו בסך הכל במשך יומיים ביחד באלפים, הרי שאותו טיול קצר הותיר חותם עמוק על הולבן, שתערוכתו החדשה מעלה את זיכרון דמותו. בתערוכה חוזר הולבן לחוויות המשותפות מאותו טיול עם רוזנטל, מסע שעבורו כאמן היה גם חלק מתהליך של חיפוש עצמי.

זו תערוכת היחיד השלישית בארץ של הולבן (40), אמן ישראלי רב־תחומי, פרפורמר ומוזיקאי, בוגר לימודי תואר שני באמנות מאוניברסיטת סנטה־ברברה בקליפורניה, ותואר ראשון באמנות מבצלאל. קצת כמו הופעתו החיצונית הצבעונית ויוצאת הדופן, הולבן מחבר ביצירתו קצוות רחוקים של אמנות, מוזיקה ורוחניות, כולל הופעות פופ ורוק’נ’רול אמריקאיות משנות ה־50 ביחד עם מרחבים אינטימיים ומדיטטיביים, שמזמינים שתיקה והתבוננות פנימית. נוסף על כך, בתערוכות שלו הוא מרבה לעבוד בחומרים בלתי שגרתיים כמו אריגי לבד, ניאון צבעוני וציורים ותבליטים בפלסטלינה. בדומה לתערוכותיו הקודמות, גם הפעם הוא הפך את החלל המוזיאלי הסטנדרטי לסביבת פלאים, וברא במוזיאון גוטמן עמק שוויצרי צבעוני ומאויר המזכיר משחקיית ילדים, עטוף כולו במשטחי לבד צבעוניים וכולל קירות טיפוס אמיתיים, נהר, גשר עץ, רכבל והר קטן, שעל חלקם גם ניתן לעמודולטפס. הם מהדהדים את הנופים הפסטורליים מהטיול של הולבן ורוזנטל לפני 13 שנה, שממנו נותרו רק תצלומים משותפים מחויכים ושמחים, כשהם מטפסים או רוחצים בנהר הלימט.

הולבן מסביר שבתערוכה חזר לטיול עם רוזנטל ולתמונות המשותפות מתוכו, "כי עבורי המציאות היא מסע שאנחנו חווים לא רק בישראל, אלא גם באופן קולקטיבי כקהילה בעולם כולו, מסע שבו אנחנו משחררים את המתים, ולומדים איך להיפרד״, מוסיף הולבן. ״היו תקופות רבות שלא יכולתי לסבול להישאר בישראל לאורך זמן. וגם לא אהבתי לפגוש ישראלים בחו״ל, אבל בעידו היה משהו אחר ומקבל, אפילו בדרך שבה ניסה לשכנע אותי לטפס על הסלע שגם אותו שחזרתי בתערוכה. אבל עכשיו עבורי יש משהו חזק בלהיות וליצור דווקא פה. עידו אמר לי שאם היה נהר לימט בישראל — היה שלום בארץ״.

ליצור שדה חלום

לתערוכה, באוצרות מוניקה לביא, קרא הולבן ״מאונט קרייזי" (הר משוגע) כמחווה לכינוי ״קרייזי עידו״ או בקיצור ״קרידו״, כפי שכונה רוזנטל על ידי חבריו לסיירת, ולא במקרה. קצת כמו הולבן, גם רוזנטל, שנפל בקרב בגיל 45, היה דמות מורכבת ורבת־ניגודים. אף שהיה לוחם סיירת נועז ומטפס הרים, גם הוא עסק באמנות, ולמד במחלקה לתקשורת צילומית במכללה האקדמית הדסה בירושלים, שאת לימודיו בה סיים ב־2010. לדמותו של רוזנטל התוודע הציבור לאחר נפילתו גם דרך יומן האבל מכמיר הלב והכובש בפשטותו, שמפרסמת אלמנתו ואם שלושת ילדיו, נוגה פרידמן, בפייסבוק, כשהיא כותבת אליו על הדברים הקטנים והגדולים המלווים אותה מאז שנפל, ועל הרגשות והחוויות שעוברות עליה בלעדיו.

"עבורי זו לא תערוכת הנצחה״, מדגיש הולבן, ״אלא משהו חי, נושם וחווייתי, כי עידו הרי היה כל כך מחובר לטבע ולגוף שלו. זה היה מרשים עבורי לראות אותו מטפס בנינוחות ובטבעיות, בטח בתקופה שבה רציתי בעצמי להתחבר לגוף שלי״.

המיצב בתערוכה אכן מזמין את הצופים מרגע ההגעה לחלל, לנוע, לרוץ בתוכו ולהתחבר אליו באמצעות הגוף כולו, ולא רק דרך העיניים. בכניסה לתערוכה חולצים נעליים ועוברים מהמציאות הישראלית אל עולם ילדותי, נאיבי ומוגזם בצבעוניות שלו, שנראה תחילה כמו גלויה צבעונית תיירותית משוויץ עם פרות ופסגות מושלגות. אבל עד מהרה מתברר, שאל תוך הנוף של גבעות מוריקות ופרחי מרגניות שכאילו נלקח מ"צלילי המוזיקה", שתל הולבן גם דימויים מטרידים ואלימים. ועל החלל נוחתות רקטות בוערות מהשמים, ויש גם מקלט בטון ומטוס מתרסק. נוסף על כך, בשני חללים צדדיים יצר הולבן בלבד ובניאון שני כוכים חשוכים, המדמים מערות קבורה ובהן דמויות רפאים, ספק נזירים בודהיסטים ספק חטופים מעונים, לצד פסקול שיצר המוזיקאי גיא שרף. באחת מהמערות אף מופיעה דמותו המאוירת של רוזנטל עצמו, המאיר בפנס אל פתח הנפרץ במערה.

״רציתי לבנות חלל של טיול עם שדה של משחקים דמוי חלום. אני חושב שהאמנות יכולה לתקן דימויי זוועות, והייתי רוצה שילדים יידעו שיש גם מערות בלי חטופים״, מסביר הולבן. ״. את הציורים יצרתי מראש במחשב, ואז הם נגזרו ידנית ו׳הוחזרו׳ ללבד כי חשבתי שהחומר הכי מתאים למה שאנשים רוצים כרגע — חומר שיעטוף ויחבק אותם״.

כמו חדר טיפולים

״התערוכה נולדה כמקום שיש בו הזמנה לחוויית חורבן והרס, אבל גם למציאת שלווה דווקא בעין הסערה״, מסבירה מוניקה לביא, האוצרת הראשית של המוזיאון. ״ההכלאה שאורי הולבן יוצר בין חומרים אישיים לבין אירועים ציבוריים הופכת לתערוכה קרנבליסטית, המתפוצצת מרוב דימויים והתרחשויות. אבל התערוכה היא גם מעין קפל סודי, המשלב באופן כמעט בלתי אפשרי בין טיול פסטורלי באלפים, או מערות מדיטציה בהודו, לבין הנופים של עוטף עזה.

״בעזרת הכלים מתחומי המדיטציה והמודעות, שאותם רכש הולבן מאז אותו מפגש בשווייץ, הוא יצר סביבה שעשירה בגירויים חושיים, ומזכירה חדרי טיפול המיועדים לטיפול בחרדות ובכאבים גופניים ונפשיים. במציאות היום כולנו מין מטופלים המחפשים מחסה, שבו אפשר להתבונן אל המקומות המאוימים בנפש ולמצוא בתוכם כוחות של חמלה, חסד וריפוי".