"בעולם מתוקן אקסיות אמורות להיעלם"

"טם טם טם" ו"בום בום בום" — פעימות הלב האלה נשמעות, וגם כתובות, בכל אחד מחמשת הסיפורים ב"ספר האקסיות" (הקיבוץ המאוחד), ספרו השישי של יאיר אגמון, סופר, קולנוען, יוצר טלוויזיה ורשת ובעל טור בעיתון "מקור ראשון". הן מופיעות ברגעים של התרגשות וגם מהדהדות את תחושת התנופה שבקריאה. "יש בספר שני יסודות: אחד נורא רומנטי, של אהבה, זוגיות ודרמה", הוא מתאר בראיון אתו, "ויסוד שני שמתייחס לתפקיד הלב כמשאבה, כלומר לרגעים הסופר־בנאליים של החיים. היה לי חשוב ששני היסודות האלה יהיו בכל הסיפורים: הרומנטיקה של החיים והשגרתיות שלהם". 

הספר מאמין באהבה ומתרגש ממנה, אך עוסק גם בצד הבינוני של החיים, מתאר אגמון: "רוב הדרמה בחיים הרי לא הוליוודית. היא ניואנסים: פתאום אשתי קרה אלי; חבר לא ענה לי לווטסאפ; הבת שלי חטפה התקף זעם. זה לא סצינה אבל זה מה שלא נותן לי לישון בלילה".

"ספר האקסיות" מתאר חמישה מקרים של התאהבות שלא מסתיימים בהפי אנד הוליוודי, והשימוש הזה בדימויים מעולם הקולנוע לא מקרי. אגמון, 34, יצר את סדרת הרשת "הטרמפיסטים", שנהפכה לסדרת טלוויזיה בתאגיד, את הסדרה "וואי וואי וואי" על דור ה־Y ואת הסרט הדוקומנטרי "כמו לב שעובד", שבו יצא למסע אישי לקברו של רבי נחמן באומן.

פנאי קולנוען יאיר אגמון | צילום: עמית שעל

המספר ב"ספר האקסיות" הוא מעין אקס מיתולוגי בעצמו, שנדחף לפעמים ברגשותיו לתוך הסיפורים, מעיר עליהם ומשתתף רגשית. התחושה בזמן הקריאה, בצד ההתפעמות מיכולת הסיפור, הדיוק בהעברת הרגשות ובעיקר מהאוזן של הסופר המעביר את שפתם במדויק — היא שהסיפורים בצורה זו או אחרת אוטוביוגרפיים.

אבל אלה אינם סיפוריו האישיים של אגמון. "הספר נולד לפני שנתיים וחצי בפסטיבל הסופרים בירושלים כשהייתי ברזידנסי. הזמנתי את הציבור לדבר על אקסים ואקסיות. במשך ארבעה ימים באו אנשים לספר לי את הסיפורים שלהם. לכל אחד מהסיפורים הוספתי המון, הלחמתי כמה סיפורים לאחד, בניתי ועיבדתי אותם, אבל בגדול יש אנשים בעולם שזה הסיפור שלהם. זה די דוקו". 

אגמון אומר שברור שהמספר זה הוא אך הוא אוהב ספרים שבהם המספר "הוא לא ישות כל יכולה, וירטואוזית ששולטת בכל, אלא אחד שנמצא במשחק, נמצא בדרמה. הייתי מסיים את כתיבת הסיפורים בבכי. שולח לאשתי תמונה שלי בוכה. שתראה איך אני מתרגש מהסיפור שלי, שזה מוזר. אבל באמת הרגשתי ככה. וגם התחרמנתי מסצינות הסקס. אני מעורבב בדבר הזה. אני אוהב שמרגישים את זה".

את ה"אוזן" לאופן שאנשים מדברים הוא מייחס לעבודה הקולנועית שלו. "זה קשור ל'טרמפיסטים'. בהתחלה עשינו אותה לגמרי לבד, כולל הכתוביות, וכתוביות זה דבר מדהים כי זה לתמלל דיבור. לראות איך דיבור נראה. שם נולדה אהבה שלי לטקסט מדובר".

למה "ספר האקסיות"? יש הרי בספר גם אקסים?

"בספר יש משהו גברי. השם חושף את העמדה הגברית של הכותב. אני מלכלך את הידיים במובן שאני כותב על דברים אדג'יים, שלא עוברים טוב בגרון. כשכתבתי חשבתי 'מה אני עושה לעצמי?'. אנחנו חיים לכאורה במקום ליברלי ופתוח אבל השדה הזה של מיניות הוא חומר נפץ מטורף. אני מרגיש את זה כמי שיש לו עוקבים בפייסבוק, וכל פעם שאני כותב על מין אני מרגיש את החברה אלימה כלפי. זה המקום שבו מותר הספרות על הפייסבוק וחבל, כי החוויה שלי היא שהספרות נשארה בצד. כמה אנשים יקראו אותי? 3,000 איש. כשאני מעלה סדרה לרשת צופים בה מיליון איש — זה הפער. אבל בגלל שהספרות נשארה בצד היא גם המרחב היחיד שאפשר לדבר בו על מיניות בצורה שהיא לא כבושה, המקום האחרון שאני יכול לכתוב על הציר המרכזי בעולם שהוא מושתק לחלוטין".  

בספר אתה כותב שהצרה עם אקסיות ואקסים. היא ש"הם לא נעלמים. הם עדיין כאן. זה נורא, זה הכי נורא שיש". מה כל כך נורא?

"לי יש סיפור אקסית מטורף: אקסית מיתולוגית שהייתי מאוהב בה מכיתה י' למשך עשר שנים בערך, ומתוכם היינו ביחד כארבע שנים, היום היא נשואה למי שהיה חבר מאוד טוב שלי. זאת דרמה, חוויה מאוד מאוד קשה. בעולם מתוקן אקסיות אמורות להיעלם, זה כמו פצע שאתה נתקל בו פעם בעשר שנים באיזו חתונה, ואז יש לך ערב ממש רע ואתה ממשיך הלאה. אבל עם הפייסבוק והאינסטגרם אתה לא יכול להתחמק מהאקסיות שלך. העניין הזה חזר בכל המפגשים שמהם שאבתי את הסיפורים: אקסים ואקסיות נהפכו לישויות חיות. רואים אותם בסטורי כמעט כל יום. הם אנשים מאוד משמעותיים. אם אדם חווה אינטימיות פיזית ונפשית עם אדם אחר, והיה רגע בחיים שהיה דיבור שזה לנצח, והאופציה הזאת היתה בעולם אז התינוק הזה היה, ועכשיו התינוק המת הזה מתקיים מחדש בכל פעם שאני רואה אותה בסטורי. זה משהו בעולם הדיגיטלי. האקסים של אמא שלי היו ונגמרו. היום האקסים והאקסיות חיים בפיד שלך".