גרבוז: "לו אנשים דיברו אמת הממשלה הייתה נופלת"

איפה אנחנו תופסים אותך?

"אנחנו בהכנות אחרונות לנסיעה לפריז. היו לנו כרטיסים ל־10 באוקטובר וכמובן שהנסיעה בוטלה, ועכשיו הבנו שאין לנו יכולת להועיל וככל הנראה אין לנו יכולת להזיק אז ניעדר כמה ימים ממדינתנו המתאבדת".

איך ואיפה אתה שותה את הקפה שלך?

“בסטודיו שלי, ובשעה שאני שותה אני מסיים את יחסיי עם התקשורת ליממה הקרובה: עיתונים, אינטרנט, מיילים. בערך רבע שעה של סבב מזוקק ואז מתחיל יום העבודה שלי הרחק מההמון הסואן. אני שותה קפה בוץ כמו בקיבוץ".

עם מי היית רוצה לשבת על בירה?

“בכל יום, לפעמים בכל שעה, הייתי נותן לך תשובה שונה אבל נכון לעכשיו, מכיוון שבתערוכה שלי במוזיאון הרצליה אני מארח את הצייר היהודי פולני ישראלי המנוח אוזיאש הופשטטר, אז הייתי שמח לפגוש אותו ולספר לו על הפרויקט הזה שכפיתי עליו ובעיקר להאזין לו, והייתי מבקש שיספר לי על עצמו ביידיש, שזו שפת אמי שזלזלתי בה למרבה הצער. יש סרט עליו בתערוכה והוא איש מקסים".

על מה אתה עובד עכשיו?

"בהמשך לשאלתך הקודמת, בימים אלה מוצגת במוזיאון הרצליה התערוכה 'ראשים וציור בתוכם' שמצוירים בה בעיקר ראשים. אני מארח בה מתוך אוסף מוזיאון הרצליה ציורים של הופשטטר והציורים שלנו יוצרים דיאלוג. במלחמה, כחלק מהאופן שבו ניסיתי להרגיע חלק מהייאוש, ביקשתי מכל מי שדיבר איתי או פגש אותי שישאל אותי שאלה בענייני אמנות ובימים אלה אני מסיים ספר — 'אמנות: שאלות ותשובות', כ־50 שאלות ותשובות על אמנות".

מה השריטה שלך?

"אני כל הזמן ממהר, אני כל הזמן מאחר, ואני כל הזמן לא מספיק שום דבר, ובשאר הזמן אני בודק למה אני טועה בכל האבחנות האלה".

מה העצה הכי טובה שקיבלת?

"מאשתי: 'לעצור ולדבר'. היא אומרת שגם אם מישהו צועק לי, וצעקו הרבה מאוד, גם אם מישהו מגדף ומקלל, וגידפו וקיללו הרבה מאוד, להגיד לו או לה בנחת ‘שמעתי, עכשיו תעמוד רגע ונדבר ותקשיב לי ואני אקשיב לך'. כמעט לא היה מישהו שלא ביקש סליחה. זה אחד הדברים המעודדים: שבמפגש ישיר — הכל טוב יותר".

איך אתה אוהב להעביר את שישי בצהריים?

"בחיתוכים ובישולים. אני כל הזמן חותך או עורך שולחן. זה יום שמוקדש להכנות לארוחת הערב המשפחתית שכל הילדים באים".

איזה כוח־על היית רוצה שיהיה לך?

"לשנות את מערכת החינוך מהיסוד. להפוך אותה לדיסציפלינרית, כלומר שכל לימוד והוראה ייתנו מקום לבחירה, להעמקה ולמקצועיות. כל מורה צריך שיהיה בעל מקצוע אמיתי ופעיל בתחומו, ולא סתם מורה. הכל צריך להיות מגמות. גם בית ספר לכדורגל זה טוב, רק שיהיה בית ספר למשהו ולא בית ספר לפדגוגיה".

באילו נסיבות יוצא לך לשקר?

"רק בענייני מתנות, הפתעות, ימי הולדת. בשאר הדברים אין לי סודות ולא היו לי, אז אני לא משקר".

מי בעיניך האדם הכי סקסי?

"תכתבי שהשאלה נפסלה על ידי המשיב".

למה אתה מתגעגע?

"עמוס קינן אמר את אחד המשפטים היפים 'אני מתגעגע להווה', ואני מסכים איתו. אני אדם לא נוסטלגי. ובניגוד לזה אני מאוד מתגעגע לרפי לביא, הוא היה מורה שלי ואחר כך קולגה וחבר והיה לנו שיח מקצועי חברי נפלא. ואני מתגעגע ל'כסית' אבל בלי הסאונד, רק לעובדה שהרבה אנשים מתחומי אמנות שונים היו יושבים יחד".

איפה הכי היית רוצה לגור?

"זו שאלה ממש ישראלית שנשמעת פשוטה אבל היא רוויה נוירוטיות. תמיד אני אומר שלא במקרה אין בעברית הווה מתמשך, כי אנחנו או חיים חיים נוסטלגיים של געגוע לעבר שלא היה קיים, או חיים של תכנון עתיד שלא יתקיים, אף פעם לא רק עכשיו. אז אני גר איפה שאני רוצה לגור".

על מה אתה אוהב להוציא את הכסף שלך?

“על ילדים ונכדים, ספרים והרבה מאוד על יין. יין אני קונה משתי סיבות: אחת זה כי אני אוהב יין והשנייה שאם אני שותה מספיק יין, אז לא אכפת שהוא היה יקר".

מה היית רוצה לשנות בעצמך?

"אני לא אוהב לענות בשאלה על שאלה אבל כאן זה מתבקש. מתי לשנות? אני עוד מעט בן 80. הייתי משנה את הגיל ל־60. לא מעסיקה אותי הופעה חיצונית, אני לובש מה שאשתי מניחה ליד המיטה ואם בשיא הקיץ היא תשים מגפיים או מטרייה — אני אצא ככה לרחוב, אין לי שום דעה על איך אני נראה ואיך אני צריך להיראות".

על מה יש לך רגשות אשם?

"על זה שהתחלתי להתבגר ולהזדקן באותו זמן. לו אפשר היה להזדכות על שנות הילדות הטיפשיות והמבוזבזות ולהיוולד צייר זקן, בריא ורענן, הייתי מאוד מאושר".

מה מפחיד אותך, והאם זה השתנה אחרי 7 באוקטובר?

"השתנה לא, התגבר כן! רוע מפחיד אותי, טיפשות מפחידה אותי לא פחות, אבל באופן אישי אני הכי סולד משקרנות. לו אנשים היו דוברי אמת, כבר מזמן הממשלה שלנו היתה נופלת באמצעות אנשים מקרבה ומקרב המפלגות שמרכיבות את החרפה הזו".

מה מקום המפלט שלך בימים אלו?

"הסטודיו בימים ונטפליקס בלילות. אני רואה עכשיו 'מונק' בהנאה רבה".

מה עושה אותך מאושר?

"כנראה יקרה בשנה הבאה כי זה עוד לא קרה לי. מה פתאום להיות מאושר? ממה?".

מה הכי חסר לך בחיים?

"מלבד האיחולים שכל אדם מאחל לעצמו ולבני ביתו, חסרה לי ידיעה שיש סיכוי, ולו קטן ביותר, שמאגר היצירות שהתאספו אצלי יזכה לטיפול, למחקר, לשימור ובעיקר לאיזושהי תצוגת קבע. רצון כזה בארצנו הוא פנטזיה מוחלטת".

מה אתה מחשיב כנכס היקר ביותר שלך?

"המחסן בבית שבו נמצאים הציורים שלי".

איזו תכונה אתה הכי מעריך אצל החברים שלך?

"חד־משמעית, הומור. אנחנו צוחקים זה על זה בלי סוף ומתוך הצחוק עולה ומתפתחת ההבנה הכי עמוקה. צחוק זה כמו טיפול שורש, איפה שהכי כואב זה נכנס".

מי האמן שהכי השפיע על יצירתך?

"רפי לביא, יעקב דורצ'ין, אריה ארוך, פיקאסו, אדואר ויאר ופרנסיסקו גויה. יש המון אמנים עכשוויים חיים ואני לא רוצה לשכוח או לפגוע אז נסתפק בענקים שחיים לאורם".

אם לא היית צייר מה היית עושה?

"יש לי רושם שהייתי יכול להיות פסיכולוג. אני חושב שאני יכול לקרוא אנשים".

יאיר גרבוז

• גיל: 78

• מקום מגורים: רמת גן

• מצב משפחתי: נשוי + 3 ילדים

צייר, סופר ופובליציסט. בימים אלה מוצגת במוזיאון הרצליה התערוכה "יאיר גרבוז מארח את אוזיאש הופשטטר: ראשים וציור בתוכם"