דרושים אזרחים שאכפת להם

ביום ראשון הפגינו החקלאים ליד ישיבת הממשלה ברמת הגולן והיום הם צפויים לעלות בהמוניהם לירושלים ולהפגין ליד הכנסת. שתי ההפגנות האלה מצטרפות להפגנות הסוערות באוגוסט־ספטמבר, שבהן  החקלאים השליכו ביצים וחסמו דרכים במחאה על הרפורמה בחקלאות.

כשלחקלאים כואב הם יוצאים למחות. אבל הרוב הדומם של אזרחי ישראל לא יצא להפגין בעד הוזלת מחירי הפירות והירקות. לצרכנית הישראלית לא כדאי להשקיע זמן ואנרגיה בפרטיה של רפורמת החקלאות. על מנת להבין את הנושא לעומק היא תצטרך להשקיע שעות רבות, וגם אז ההשפעה הציבורית שלה תהיה זניחה. ובכל מקרה, ההשפעה הישירה של הרפורמה על הכיס שלה עשויה להיות זניחה למדי, פחות מ־100 שקל בחודש לפי הערכות האוצר.

לעומתה, החקלאי רואה תמונת עולם אחרת לגמרי. מבחינתו, ההשקעה הטובה ביותר היא לנסות ולהילחם ברפורמה שכן כל שינוי במבנה התמיכות של הממשלה עשוי להשפיע על עיסוקו ועל הכנסתו.  הצעד הרציונלי ביותר עבורו הוא להפגין. 

הפגנת מגדלי הביצים על רקע רפורמת הייבוא | צילום עמיר בוחניק

החקלאים הם רק קבוצת כוח אחת מתוך רבות. גם קולם של היצואנים נשמע למרחוק כשהשקל מתחזק בעוד קולם של הצרכנים המשוועים להוזלה במחירי היבוא לא נשמע. הדבר נכון גם לגבי חברות ענק שהמאבק למען האינטרסים שלהם שווה להם כל שקל (למשל נגד מיסוי משקאות ממותקים) לעומת האזרחים שהתועלת הישירה שלהם מהמאבק לא שווה את ההשקעה הנדרשת מהם בכדי לנהל אותו.

חוסר הסימטריה הזה, המכונה “בורות רציונלית”, בין כלל האזרחים שהשפעת המדיניות עליהם קטנה ולא שווה את זמנם לבין בעלי העניין שהשפעת המדיניות עליהם דרמטית ומכרעת, מייצר אתגר שמקשה מאוד על הממשלה לנהל את המלחמה בקבוצות עניין ובבעלי כוח. מול האתגר הזה אין יכולת להתמודד ללא חברה אזרחית מתעניינת ואכפתית.