מרילין מונרו ב"גברים מעדיפים בלונדיניות". בספר הגיבורה לא קלת דעת |
עדיין מעדיפים בלונדיניות: רב המכר משנות ה-20 זוכה לתחייה מחודשת
כמאה שנים אחרי פרסומו לראשונה של הספר "גברים מעדיפים בלונדיניות", שהפך לסרט בכיכובה של מרילין מונרו, הוא רואה אור עתה בתרגום חדש לעברית. לורליי לי, הגיבורה החכמה, החזקה והבלונדינית שלו, נותרת רלבנטית מתמיד, כמי ש"נטעה את השורשים שמהם צמחה תנועת מי־טו", לא פחות
"מר אייזמן מתעסק בסיטונאות כפתורים בשיקגו והוא ג'נטלמן שמוכר כמעט בכל שיקגו בתור 'גאס אייזמן מלך הכפתורים', והוא הג'נטלמן שמעוניין לחנך אותי, אז כמובן שהוא תמיד בא לניו יורק לבדוק אם השכל שלי השתפר מהפעם הקודמת. אבל כשמר אייזמן בניו יורק, אנחנו תמיד עושים את אותו הדבר, ואם אני אכתוב ביומן שלי על יום אחד, כל מה שאני אצטרך לעשות זה לשים מרכאות בשביל כל הימים האחרים. זאת אומרת, שאנחנו תמיד אוכלים ארוחת ערב בקולוני ורואים הופעה ואחר כך הולכים לטרוקדרו ואז מר אייזמן מלווה אותי לדירה שלי".
זה קטע קצר אך מייצג מיומנה משובב הנפש של לורליי לי, גיבורת הספר "ג'נטלמנים מעדיפים בלונדיניות", שכתבה אניטה לוס ב־1925 והיה לרב־מכר מסחרר, שגם עובד למחזמר ולסרט קולנוע מצליח מ־1953 של הווארד הוקס בכיכובן של מרילין מונרו וג'יין ראסל. שתי נשים יפות מבית עני מחליטות להשתמש ביופיין כדי להשיג לעצמן חיים טובים, מתוך מודעות מלאה למעשיהן ואפילו עליצות ושמחת חיים. הן מתרגמות את חיזורי הגברים לתכשיטי יהלומים, ארוחות פאר ושאר מותרות, כשהן מאפשרות לגברים — ג'נטלמנים — "לחנך" אותן.
כעת רואה אור בעברית תרגום חדש לספר "ג'נטלמנים מעדיפים בלונדיניות אבל מתחתנים עם ברונטיות" (הוצאות פן וידיעות ספרים), שכולל שני חלקים: החלק הראשון, "ג'נטלמנים מעדיפים בלונדיניות: היומן המאויר של גברת מקצועית", התחיל כסדרת סיפורים קצרים שפורסמו במגזין "הרפרס בזאר", ובעקבות הצלחתם קובצו לספר שיצא לאור ב־1925; חלקו השני, "אבל ג'נטלמנים מתחתנים עם ברונטיות", ראה אור שנתיים לאחר מכן, ומגולל את חיי הנישואים של לורליי. התרגום החדש מלוּוה באיוריו של הקריקטוריסט האמריקאי ראלף ברטון, שהתמחה בציור של כוכבי הוליווד ושל דמויות מפורסמות אחרות של התקופה.
אניטה לוס (1888‑1981) היתה שחקנית, סופרת, מחזאית ותסריטאית אמריקאית. היא פרסמה לראשונה את יומניה של הבלונדינית חובבת הממון לורליי לי בשנות ה־20, שנות הפריחה וימי הג'ז העליזים. לורליי — האבטיפוס של הבלונדה טובת הלב והמקסימה שאוהבת כסף — היא נערה מליטל רוק, ארקנסו, שביחד עם חברתה (הברונטית) דורותי הן מגיעות להוליווד ומשם למנהטן ומשם לפריז וללונדון, כשהן מחוזרות בלהט לאורך כל הדרך.
"בשוטטות אקראית באינטרנט ראיתי כרזה מהסרט עם מרילין מונרו, נזכרתי שהסרט מבוסס על ספר, חיפשתי את הספר ונדהמתי כשקראתי אותו", מספרת רחל פן, המתרגמת והמו"לית של הספר. "רצוי לדעת מי האמהות המייסדות של תנועת מי־טו, וזו ההתחלה. הייתי המומה מהכישרון של הסופרת לכתוב קול ייחודי בטריק מוכר: אם סלינג'ר השתמש בילד כמספר, היא משתמשת בבחורה כביכול תמימה. אבל היא לא תמימה, היא חסרת השכלה. קראתי את הספר וצחקתי, ואמרתי שבימים טרופים אלה רצוי לקרוא גם דברים כאלה".
שתי הנערות הקלילות הללו מכונות בתרבות האמריקאית פלאפריות, או כפי שמסבירה פן באחרית הדבר: "נשים מורדות שלבשו חצאיות קצרות, קצצו את שערן והאזינו למוזיקת ג'ז. הפלאפריות התאפרו בכבדות, שתו אלכוהול ועישנו בפומבי ונהגו במכוניות".
איך הפלאפריות האלה בעצם נטעו את השורשים למה שברבות השנים נהפך למי־טו?
"תמיד חושבים על הסופרג'יסטיות כפמיניסטיות הראשונות, והן באמת היו יותר פוליטיות, אבל הפלאפריות, שדי מזכירות את דמותה של זלדה, אשתו של סקוט פיצג'רלד, הן לא סתם בלונדיניות קלות דעת, הן פשוט רצו להשתחרר מהקונבנציות. הן לא קלות דעת בגלל האופן שבו הן מתמרנות ומשתמשות בתמימות־כביכול בבני המעמד הגבוה. זה מעורר צחוק ואת לא יכולה לחשוב שלא מגיע להן כל השפע הזה. הנה הבלונדיניות האלה סידרו את הגברים העשירים. הספר רלבנטי לימינו כי הוא מדגיש שהיו נשים יפות, חכמות וחזקות כבר אז, והן הביאו לשינויים חברתיים. נשים עבדו אז בתור מלצריות, במקרה הטוב פקידות, אבל ההתחלה והניצוץ של הפמיניזם כבר היו שם. הפלאפריות הן מקרה פרטי של מי־טו".
הספר כתוב בשפה שאינה אחידה.
"שיבושי השפה מכוונים בטקסט, וההתייחסות הישירה של לורליי לעצמה ולחברה שלה, כל כך חינני, בלי שום כובד ראש. היא פוסלת מוסכמות חברתיות ומעבירה ביקורת חברתית בקלילות בלתי צפויה. לא סתם וויליאם פוקנר אמר שהוא מקנא באניטה לוס שלא חשב על הרעיון הזה קודם. כל הסופרים בני התקופה השתאו מכתיבתה".
עד כמה הסרט נצמד לרוח הביקורתית של הספר?
"הסרט די חטא לזה כי שם מראים בחורות קלות דעת שעובדות על גברים. אי אפשר היה להעביר את החן של הכתיבה הספרותית למסך. הסרט היה מבוסס על ההיקסמות של החברה האמריקאית ממרילין מונרו, שהיא הבלונדינית האולטימטיבית".
הרעיון לסיפור עלה בדעתה של אניטה לוס כשראתה מכר שלה, מבקר ספרות מכובד, עומד ומדבר עם צעירה בלונדינית יפה, ומסתחרר. "אגב, אין שום רמז בספר לזה שהן שוכבות עם הגברים האלה", מוסיפה פן. "הן משמשות לגברים בנות לוויה".