הקברניט
כשמוגדישו כיסחה את וושינגטון: "בלאק הוק דאון", הסיפור האמיתי
השבוע לפני 30 שנה שלחה ארה"ב את הלוחמים הכי טובים בעולם במסוקים הכי מתקדמים כדי לתפוס שני מבוקשים בעיר שגוססת מרעב. במקום ניצחון קל, הסתיים הקרב בתבוסה מטלטלת שהונצחה בסרט אקשן מהמם. אבל מה באמת קרה בשטח?
שלום, כאן הקברניט; אף אחד לא חשב שמלחמת האזרחים בסומליה הולכת לשנות את ההיסטוריה, או שהוליווד הולכת לעשות סרט סוחף ומעולה על הקרב שהביא את השינוי. השנה היתה 1991 והממשלה הסומלית קרסה כמו הרבה לפניה באפריקה, שבטי האומה לקחו קלשניקובים והחלו לרסס זה את זה בעודם דורשים את השלטון - והאזרחים נלכדו באמצע.
לטורי "הקברניט" הקודמים:
כל קבוצות הכוח התנפצו אחת אל תוך השניה בקרבות עזים, אף אחד לא התעסק בכלכלה ובמחסור הלאומי - ועד מהרה הוכתה המדינה ברעב ורבבות מתו.
רוח הזמנים דווקא שיחקה לטובת סומליה: הגוש הסובייטי בדיוק נפל, וארה"ב ראתה יופי של הזדמנות להראות כמה טובה ומיטיבה היא בתור מעצמה בודדת.
מיד גייסה את האו"ם; כוח שמירת שלום הגיע וחצץ בין הלוחמים, והחל לחלק להמונים מזון ומים, תרופות וציוד חקלאי. השבטים הלוחמים שיתפו פעולה ובצדק - המצב באמת היה מזעזע, וסיוע זר היה בגדר מתנה מלמעלה.
אבל מוחמד פארח איידיד, מנהיג שבט חאבר גידיר החזק, חשב אחרת: הוא ראה פה הזדמנות פז לניצחון במלחמה, ושלח את SNA - הזרוע הפוליטית-צבאי של השבט - לחטוף את משלוחי המזון. אם ישלוט בהם, יתפוס בקלות גם את השלטון במדינה.
התוצאה היתה חילופי אש עם כוחות האו"ם, ואף פרעות של המון משולהב נגד המשלחת ההומניטרית. אחרי שנפגעו חיילים אמריקאים, החליט הנשיא בוש שנמאס לו מהקונצים של איידיד: הכוחות בסומליה תוגברו, והחל מצוד אחר שר המלחמה הסורר.
שנתיים רדפו אחריו בסמטאות ובמדבר, בחופים ובגבעות - ותמיד חמק מידיהם; לוחמי ארה"ב תפסו לא מעט מסגניו ושלישיו, אבל האיש עצמו? יוק. נראה שהמנהיג הסומלי בורך בכישרון נדיר לזיהוי מלכודות.
בתחילת יוני 1993 הגיע מודיעין ממוקד, ונראה שנגמר לו המזל: כנס של בכירי תנועת SNA ייערך בבית של אחד המכובדים בבירת המדינה מוגדישו, ואין סיכוי שאיידיד לא יגיע. ארה"ב שלחה לשם 17 מסוקי קרב, שהפכו את המבנה לפסולת בניין.
אבל חוש העכביש של איידיד גירד ברגע הנכון, והוא לא היה שם. במתקפה נהרגו 54 מבכירי חבאר גידיר - ביניהם גם אנשי דת. סומליה כולה זעמה: האמריקאים, טען איידיד, חשפו את פרצופם האמיתי - והם כאן כדי לחסל אותנו גם פיזית וגם תרבותית. השבטים התאחדו ונעמדו לימינו, ויחד הכריזו מלחמה על ארצות הברית והאו"ם שהתבטאה בפיגועים ומתקפות.
בתגובה, החליט הפנטגון על הקמת כוח משימה ריינג'ר - מסגרת ייעודית ללחימה בסומליה, שהורכבה מאנשי כוחות מיוחדים. המטרה: פשיטות ומבצעים בעומק הסומלי, תוך שימוש בציוד הכי מתקדם, תשתיות מודיעין משובחות והלוחמים הכי מעולים בעולם.
זמן קצר לאחר מכן השיגו האנליסטים והמפעילים מידע חריג: מיקום מדויק של שני בכירים ב-SNA, אנשי כספים ואסטרטגיה - ויועצים אישיים של איידיד שללא ספק יודעים היכן הוא. מקורות אמינים הצביעו על פגישה שלהם עם בכירים נוספים במבנה צמוד למלון אולימפיק במוגדישו, שנמצא בשוק בקארה - מהאזורים הכי צפופים בעיר.
מהר-מהר נבנתה תוכנית פעולה: 19 מסוקים ינחיתו כוחות עילית על הבניין וסביבתו, כדי ליצור אזור עבודה מוגן. המסוקים יחוגו ויספקו סיוע אש אם צריך, ואז יילכדו המבוקשים ושיירת משאיות תבוא ותיקח את כל הכוחות חזרה לבסיס. מדובר בעניין של שעה, לא יותר.
במבצע, שקיבל את השם "נחש גותי", ישתתפו מסוקי בלאק הוק מתקדמים עם מקלעי מיניגאן רב קניים, מסוקי OH6 קטנים וזריזים, ועליהם חוד החנית האמריקאית: חיילי כוח דלתא, סיירת מטכ"ל האמריקאית.
לוחמי דלתא שנבחרו למשימה הזאת היו בעלי ניסיון מגוון ביותר, שכולל גם מבצעי ביון מורכבים; למשל, התחזות לנתיני גרמניה כדי להוציא משימות התנקשות וחבלה מעבר לחומת ברלין.
הציוד שלהם היה הכי מוצלח שאפשר לקנות בכסף, האימונים - תכופים, מקיפים ומעמיקים, והם היו אנשי מקצוע עם ותק של לפחות עשר שנים בשטח; מבצע כזה היה באמת קטן עליהם. הם אלה שייכנסו וישלפו את המבוקשים ממבנה היעד.
הקומנדוס לא הגיעו לבד: מעגל האבטחה שלהם הורכב כולו מלוחמי ה-Army Rangers, כוח מוצנח מובחר של צבא ארה"ב שנהנה גם הוא מציוד מעולה והכשרה נרחבת. הריינג'רס אמנם לא צ'אק-נוריסים אחד אחד, אך עדיין לוחמים מעולים.
מולם עמדו לוחמי איידיד, שלחלקם הכשרה צבאית אבל הרוב הם פלנגות עם קלשניקובים, מקלעים שמישהו ריתך לארגז של טנדר טויוטה, ומטולי RPG. המפקדים שלהם לא מכירים טקטיקות ושיטות לחימה - אבל זה בסדר, הלוחמים גם ככה לא יודעים לעשות יותר מלהגיע יחד לאן שהתבקשו ולירות לאותו הכיוון. איזה סיכוי יש להם נגד העילית של הדוד סם?
אבל האמריקאים פספסו משהו: האנליסטים והגנרלים ראו באיידיד שר מלחמה תחמן, אבל לא הרבה יותר מכך. הוא, לעומת זאת, פירק את מרכיבי העוצמה שלהם; איש עם רקע צבאי עשיר וניסיון דיפלומטי, איידיד הצטיין בהבנה של מערכות.
והוא הבין שארה"ב נשענת על הכוח והטכנולוגיה שלה, בעזרתם תמיד תשמור את היוזמה בידיה, ותוכל להגיע במהירות, להכות בעוצמה ולהיעלם. איידיד גם קלט שהאמריקאים בונים על כך - ולכן, יאבדו את כוחם אם פתאום ייתקעו במגרש הביתי שלו, ולא יוכלו לעזוב כשנוח להם. עוד לפני שהמריאו ראשוני המסוקים למוגדישו, כבר היו לשר המלחמה תוכניות גדולות עבורם.
המשימה החלה לפי התוכנית: הכוח המריא ב-15:32, וטס לעבר העיר בנתיב נוח ומוכר היטב. בדרך שייטו נמוך כדי שלא להתגלות, אך טיפסו לגובה כשהתקרבו לעיר; המודיעין הזהיר מפני תותחי נ"מ 23 מ"מ שעלולים להימצא בה.
כשהתקבל המודיעין המעודכן, ירדו הפושטים אל הרחובות: מסוקי OH6 קטנים וזריזים הנחיתו את לוחמי דלתא על גג המלון ובנקודות שולטות סמוכות, ואילו מסוקי הבלאק הוק הורידו ריינג'רים בצמתים ונקודות סביב זירת הפעולה.
כאן ארע השיבוש הראשון: ריינג'ר אחד פספס את חבל הפאסטרופ דרכו משתלשלים מטה מההליקופטר, נפל מגובה של כמה קומות ונפצע קשה. הפרמדיקים בשטח פסקו מיד שיש צורך בחילוץ, והנפגע הועבר לנקודה מאובטחת.
בינתיים, הוצפו רחובות השכונה בהמון סומלי זועם וחמוש; חלקו לוחמי SNA מיומנים, ורובו אספסוף עם קלשניקובים. אש גיהנום נפתחה לעבר האמריקאים. לוחמי דלתא הצליחו למצוא את המבוקשים, שהועמסו לשיירת המשאיות ביחד עם מספר פצועים.
בשלב זה הפך השיבוש לאנדרלמוסיה רבתי: כל כוחות המעטפת דיווחו על המוני אויבים שעוד רגע עולים עליהם, ושיירת המשאיות הלכה לאיבוד בדרכה לצאת מהעיר; הרחובות הקטנים קשים לניווט, הסומלים הציבו מחסומים, וירו על כלי הרכב מבול של כדורים ורקטות RPG מכל גג בדרך.
מסוקי הבלאק הוק שחגו מסביב נדרשו להתקרב ולספק סיוע אש; הראשון שהגיע היה אות קריאה סופר שש-אחת, אשר המטיר אש ממקלע המיניגאן שלו. בדיוק לזה חיכו אנשיו של איידיד: רקטת RPG עפה, ופגעה בזנבו של המסוק.
רוטור הזנב כשל, וסופר שש-אחת החל להסתובב כפורפרה, נפל והתרסק כחצי ק"מ מערב למלון אולימפיק. צוות המסוק - הטייסים, המכונאי המוטס ומקלען נוסף - נהרגו, אך זוג צלפים מכוח דלתא שרד את המכה, ומיד תפס את נשקו והחל להדוף את הסומלים המתקרבים.
התגבורת מיהרה להגיע: בלאק הוק סופר שש-שמונה ירד מן השמיים, והנחית שני צלפי דלתא נוספים. גם המסוק הזה נפגע מ-RPG שהתפוצץ בסמוך לו, אך הצוות הצליח להטיס את הבלאק הוק הפצוע אל מחוץ לעיר.
את מקומו של הבלאק הוק המופל תפס מסוק שלישי, אות קריאה סופר שש-ארבע - בלאק הוק שצויד בשני מקלעי מיניגאן ולא אחד, כך שסיפק יותר אש בקו המגע. הסומלים לא התרשמו: שוב עפה רקטה, שוב נפגע הזנב וסופר שש-ארבע התרסק אף הוא, כשני ק"מ מדרום מערב למלון.
במפקדה האמריקאית לא ידעו מה לעשות: הכוח הפושט הפך כלוא באמצע העיר, כשעליו להגן על שני איזורי התרסקות מבודדים; כמה חוליות שנפרשו לאבטח את הגזרה נאלצו לסגת, ונותרו מבודדות; שיירת הרכבים הלכה לאיבוד וספגה כל כך הרבה אבדות, שחצי מאנשיה היו פצועים או הרוגים; וכוח חילוץ שיצא מהמפקדה לא הצליח להיכנס לעיר.
הריינג'רים עשו דרכם לעבר נקודת ההתרסקות הראשונה, אך השנייה היתה רחוקה והסומלים הוציאו לרחובות את כל תושבי הסביבה; אי אפשר היה להגיע להריסות סופר שש-ארבע בלי לעבור דרך ההמונים.
שני צלפים מכוח דלתא, גארי גורדון ורנדי שוגארט, התנדבו לרדת מהמסוק שלהם מדרום לשם, לרוץ עד לבלאק הוק שהופל, ולהגן על הניצולים עד שתבוא תגבורת.
השניים הגיעו למסוק ממש ביחד עם ראשוני הסומלים, ופתחו באש. בין מחסנית למחסנית, גילו שרק הטייס מייק דוראנט שרד את ההתרסקות, שמו לו M16 ביד והורו לו לחפות עליהם מאחור.
שעה שלמה נלחמו בהמונים החמושים, כשהם סופרים כדור-כדור, דואגים שכל אחד ימצא את מטרתו. אך התגבורת לא הגיעה, וכשאזלה התחמושת נהרגו שני הלוחמים. דוראנט נלכד ונפל בשבי, בעוד הסומלים מתעללים בגופות הרוגי המסוק. המשימה נראתה אבודה לחלוטין.
הלחימה נמשכה גם לאחר שקיעת השמש, וכוח המשימה גילה עד כמה הגיע לא מוכן למבצע הזה. לא היו תוכניות לחילוץ נרחב, או ציוד מתאים לטיפול בנפגעים בשטח; הגישה היתה "נכנסים מהר, יוצאים מהר"; אף אחד לא חשב שיצטרך למשל, חוסם-עורקים או משקפת לראיית לילה.
הקרבות התבצעו מבית לבית, כשהריינג'רס מנסים לתפוס עמדות מוצלחות יותר להדיפת אלפי הסומלים, ואנשי כוח דלתא מנטרלים כלי רכב וממלכדים מעברים. מספר הנפגעים הלך ועלה, התחמושת החלה להיגמר.
בשבע בערב הגיע בלאק הוק סופר שש-שש עם משלוח של כדורים ותרופות, אך לא הצליח לנחות ולחלץ נפגעים. כמו קודמיו, הוכה גם הוא באש רקטות ומקלעים - וטייסיו בקושי הצליחו להשיבו לבסיס.
בתשע הבין המטה שאין ברירה, והגיש בקשה לעזרה דחופה של כוחות או"ם; החל להתארגן כוח חילוץ ובו גם לוחמי דיביזיית חי"ר 10 שישבה בגזרה, וגם חיל שמירת שלום פקיסטני שהגיע עם טנקים, ומאלזי שהפעיל נגמ"שים.
המחלצים יצאו לדרך ב-23:20, ופילסו דרכם עד לאתר ההתרסקות הראשון. בדרך צבעו את העיר באש, והרגו רבים מאנשי המיליציות.
לוחמי דלתא והריינג'רים החלו לנוע וחברו אליהם, אך לא הספיקו לעלות על כלי הרכב; קצר בתקשורת בין שני הכוחות גרם למחלצים לנסוע החוצה מהעיר עם הפצועים, במקום לנוע ביחד עם הלוחמים בתור חיפוי.
וכך נאלצו הקומנדוס להתקדם חשופים עד לאצטדיון עירוני, נקודה בשליטה ידידותית, שנמצאת כ-1.5 ק"מ משם. זאת, בעוד כל העיר רודפת אחריהם.
אחרוני הלוחמים של "נחש גותי" הצליחו להגיע ליעדם, כשרובם סובלים מהתייבשות וחוסר שינה, ובלי אף כדור במחסנית.
חלקם נפצע מרסיסי רקטות ונתזי כדורים ולא שם לב לכך, וכולם הופתעו מאיך שמשימה כל כך שגרתית הפכה לכזה מין פיאסקו. מה השתבש שם?
מה השתבש שם? בחכמתו, הפך איידיד את המסוקים לנקודת תורפה: האש הצפופה על השיירות אילצה אותם להתקרב, ואז להיחשף לאש רקטות.
בנוסף, המשימה תוכננה רע מראשיתה: נתיב ההגעה היה צפוי, תוכנית החילוץ היתה שבורה, הלוחמים הגיעו לשטח עם ציוד חסר, ולא הופעלו מסוקי קרב במבצע אף שהיתה טייסת קוברות בגזרה סמוכה. גם השימוש ב-RPG להפלת מסוקים לא היה הפתעה: עוד ב-25 בספטמבר נפגע מסוק בלאק הוק מרקטה כזאת, וצלע לבסיס.
ואם לא די בכך, מסתבר ששני הבכירים שמקורבים לאיידיד, אלה שבשבילם בכלל יצאו האמריקאים למבצע? לא היה להם מושג על מיקומו; שר המלחמה העריך שיהיו מטרה, והשכיל למדר אותם מתוכניותיו. האמריקאים סיימו את "נחש גותי" אחרי 24 שעות עם 18 הרוגים ו-73 פצועים - יותר מחצי מהכוח שנשלח. שני מסוקים אבדו ושניים נוספים ניזוקו קשה, וטייס נפל בשבי.
אבל את המכה הכי חזקה קיבל הצבא דווקא בבית: תיעודי התעללות בגופות החיילים הגיעו לכלי התקשורת העם האמריקאי רתח מזעם על כל הסיפור. בעיניו, נשלחו טובי בניו כדי לעזור לאפריקאים, ומצאו את מותם מידי המקומיים.
שישה חודשים לאחר המבצע - במהלכם נפדה דורנט בחילופי שבויים - עזבו כל האמריקאים את סומליה. ממשלת קלינטון כוננה מדיניות חדשה: באפריקה האמריקאים יותר לא יתערבו; לפחות לא בצורה שתכלול חיילים על הקרקע. המדיניות הזאת עיוורה את ארה"ב, אפילו כשנוצר מצב בו כל נימי הנפש דורשים להתערב: במהלך 1994 החלה להתארגן ממשלת רואנדה למבצע השמדת עם.
ארה"ב ראתה וגינתה, אך התאמצה באו"ם כדי שלא להגדיר את הנעשה כג'נוסייד; אחרת, תחייב אותה אמנה בינלאומית להתערב, לבוא בכוח ולעצור פשע נגד האנושות. אבל אף לוחם אמריקאי לא נגע באדמת רואנדה, גם כשנשטפה בדמם של מיליון בני אדם, חפים מפשע שנרצחו בחרבות ורובים רק בגלל שנולדו לקבוצה אתנית הלא-נכונה.
סיפור קרב מוגדישו התחיל והסתיים באותה הנקודה: פשע נגד האנושות, שנגרם בגלל שנאה ותאוות כוח. ברובד הצבאי, יש הרבה ללמוד ממנו - על תכנון פשיטות, על ביטחון נתיבים, על ציוד, מודיעין ועל מחיר הזלזול באויב. אך מבחינה היסטורית, יש רק שיעור אחד: במלחמה נגד רשע מוחלט, סמוך רק על עצמך.
למה? כי העולם מאוד מוצלח בלהזדעזע, מצטיין בלמלמל "איום ונורא"; אבל מעשים זה סיפור אחר. המחיר הפוליטי ששילמה ממשלת ארה"ב אחרי קרב מוגדישו הפך דוגמה ומופת למדינות אחרות: למה להסתבך כשאפשר לגנות? מקסימום, נרים קמפיין הפצצה מהאוויר ונסמן וי.
ותראו איך העולם הזה נראה כיום: רשעים גמורים ממשיכים להקריב חפים מפשע גם במאה ה-21 ויודעים שאין סיבה לדאוג. אף מעצמה לא התעניינה ברצח העם במיאנמר, למשל; מישהו קם לעצור את הטבח ההמוני בסוריה? מה עם דארפור? תימן? ידעתם שבמחוז טיגראי בצפון אתיופיה נהרגו חצי מיליון איש בשנתיים האחרונות?
כל זה משאיר אותנו עם שאלה אחת: אם קרב מוגדישו מ-1993 חשף את ארה"ב בבושתה ואת חולשת "השוטר העולמי", למה חוגגים אותו ככזה אירוע אדיר? למה הלכו ועשו את הסרט Black Hawk Down, שמראה בצורה די מדויקת את כל הכשלונות של מבצע "נחש גותי"?
התשובה היא שכל עם חייב את הגיבורים שלו כדי לעורר התנדבות, השקעה והקרבה - ובארה"ב אתה לא גיבור אם לא עשו עליך סרט כשבנעליך מטופפים שחקנים צעירים ויפים. בלאק הוק דאון מציג את אומץ רוחם של הכוחות בשטח, והופך את הכישלון המערכתי לסיפור אנושי. הוא באמת תענוג של אקשן, ואני בהחלט ממליץ אם לא צפיתם. טיסה נעימה!
8 תגובות לכתיבת תגובה