לא ישכחו אותה: החיוך של עדן ירושלמי לא עוזב אותי

החיוך של עדן ירושלמי לא עוזב אותי. במשך חודשים ארוכים הוא היה חלק משגרת היומיום שלי. אני גר ליד כיכר החטופים ותלו שם שלט גדול שלה. בכל מעבר במקום, בכל טיול עם הכלבה שלנו שלג, בכל חצייה מזדמנת של הכיכר, בכל הליכה להפגנה בשער בגין, הייתי נתקל בה ובחיוך שלה, וחושב עליה, ומקווה שתחזור כבר. ואז ביום ראשון התפרסמו שמות ששת החטופים ששרדו 11 חודשים בשבי עד שנרצחו בשבוע שעבר. הלב שלי ושל כולנו התנפץ לאלפי רסיסים. בגלל אלכס, בגלל אורי, בגלל אלמוג, בגלל הרש, בגלל כרמל, בגלל עדן והחיוך שלה.

אתמול בצהריים נסעתי לשבעה. יש שם אוהל ענק ואינספור כיסאות ושולחנות, ודוכן עם ציורים ותצלומים של עדן וברקוד עם הפניה לעמוד האינסטגרם שלה ומחברת גדולה שבה המנחמים יכולים לכתוב דברי הספד והשתתפות בצער. את בני המשפחה אפשר לזהות על פי הקריעה בחולצה ופתקה שחורה שעליה מישהו כתב בכתב יד "עדן".

ניגשתי לאחת מהן. זאת הדודה שלה. אני מספר לה איך במשך חודשים הייתי נתקל בפניה של עדן בכל יום. הדודה הזאת לוקחת אותי למקום שבו יושבת שירית, אמא של עדן, ואני מספר גם לה על המפגש היומי שלי עם החיוך של הבת שלה. דוד של עדן, שיושב שם גם, אומר לי "זה מה שניסינו לעשות: שיזכרו אותה, שלא ישכחו אותה", ואשה שעומדת לידי מבטיחה לו "לא ישכחו אותה. לא ישכחו אותה".

ההבטחה לא לשכוח את החטופים התגלמה בשבוע האחרון בהפגנות היומיות הגדולות והנחושות בשער בגין: אנשים שכבר לא יצאו מהבית חזרו השבוע לרחובות. בגלל שהייתי כל ערב השבוע בבגין נגמרו לי חולצות מטה החטופים שבארון, אז קניתי עוד אחת צהובה שדורשת שכולם כבר יחזרו עכשיו בשלום, ושמתי בתיק. לקראת תשע בערב התחלתי לחזור הביתה.

איך שפניתי מרחוב ויצמן לשדרות דוד המלך ראיתי התקהלות ליד ספסל. המראה לא נתפש: עומדת שם אשה בהריון ומסביבה שלושה או ארבעה אנשים. היא לבושה בשמלה אפורה. היא ניצבת בפיסוק רחב: רגל ימין שלה על הקרקע ורגל שמאל שעונה על הספסל והיא צועקת מכאבים. בעלה שעומד מולה מנסה להתקשר למגן דוד אדום ללא הצלחה. ואז האשה צועקת: "הוא כבר בחוץ!". ואחרי עוד שנייה בדיוק, עוד זעקה: "הוא יוצא!!!". בעלה כורע לפניה בריבאונד חייו. אחרי שבריר של שנייה בדיוק הוא נעמד כשבידיו הוא מחזיק – תינוק. אני וכל הנוכחים מסביב בהלם, בשוק מוחלט מהמחזה שנגלה הרגע לנגד עינינו. מסביב דממה. ואז התינוק שבידי אביו מתחיל לבכות. בכי של תינוק זה סימן טוב, אני אומר לעצמי. בכי זה סימן לחיים.

אני מנסה להתעשת. אני צועק שאני הולך להביא אמבולנס ואז נותן ספרינט לחניון של המיון של איכילוב שנמצא ממול. אני מגיע לשם ורואה אמבולנס שעומד לצאת. אני מסמן לנהג שיעצור. הוא לא מבין מה אני רוצה מחייו. אני צועק לו: "תשמע, בפינה פה בצומת יש אשה שילדה הרגע!" הוא קולט מיד, רק מהנהן לי עם הראש ומיד מפעיל סירנה. אני רץ לצדו בחזרה לצומת, ואני רואה שהוא גם עוקב אחרי בעיניו, לבדוק שהוא לא מפספס את המיקום המדויק.

כשאנחנו מגיעים לשם אני רואה שהיולדת יושבת על הספסל ומחבקת את התינוק החדש שלה. מתברר ששתי רופאות, שבדיוק גם חזרו מההפגנה, ידעו בדיוק מה הן צריכות לעשות והעניקו לתינוק ולה עזרה ראשונה. עכשיו התינוק עטוף בחולצה של אביו, וזה עומד שם בחזה חשוף. שנייה לפני שהם מועלים לאמבולנס אני שולף מהתיק את החולצה הצהובה שלי, שדורשת שכולם יחזרו כבר בשלום, ונותן לו אותה.