החשש של המשטר באיראן: מחאת החיג'אב תגיע למגרשי הכדורגל בקטאר

בחודש שעבר, בעיצומה של מחאת החיג'אב באיראן, הגיעה אלנאז רקאבי, מטפסת מקצועית מזנג'אן, כ-280 ק"מ צפון-מערבית לבירה טהרן, לאליפות אסיה בדרום קוריאה. רקאבי הפכה לשם מוכר בעולם לא בגלל ביצועים יוצאי דופן על קיר הטיפוס; המטפסת בת ה-33 התחרתה ללא החיג'אב שלה, ובכך שברה את קוד הלבוש החמור של המשטר האיראני, שמאפשר לספורטאיות להתחרות אך ורק עם כיסוי ראש.

הפעולה של רקאבי נתנה רוח גבית למיליוני ילדות, נערות ונשים שבשבועות האחרונים יצאו, חשופות שיער, למלחמה של ממש במשטר האיראני הרצחני.

רקאבי חזרה לטהרן והתקבלה בתשואות על ידי אלפים בשדה התעופה ב-3 לפנות בוקר. אבל לפי הדיווחים מאיראן, הרשויות איימו שיקחו ממשפחתה את נכסיה אם לא "תוציא הודעה רשמית" שמסבירה מדוע טיפסה ללא כיסוי ראש. בשדה התעופה, כשהיא לבושה בבגדי ספורט צנועים שחורים ועם כובע שחור על הראש, נאלצה רקאבי להתנצל מול המצלמות. היא הסבירה שהתחרתה ללא כיסוי ראש כי הוא "נפל כשדעתי הוסחה". יום למחרת, עם אותם בגדים, פגשה את שר הספורט האיראני - מה שעורר חשד שלא הוחזרה לביתה וככל הנראה היתה בחקירות בחדר של הוועד האולימפי האיראני. מאז, לפי הדיווחים, רקאבי במעצר בית.

בדרך כלל, ספורטאים איראנים שמתחרים בתחרויות בינלאומיות חייבים להשאיר ביטחונות או ערבון, כדי להבטיח את חזרתם לאיראן. אם הם לא חוזרים מחו"ל, או מביעים מחאה נגד המשטר בזמן התחרות - משפחותיהם עלולות להישלח לכלא או שהמשטר עשוי להלאים את נכסיהם.

כדי לצאת לתחרות בסיאול, רקאבי היתה צריכה להשאיר ערבון של 35 אלף דולר (השכר הממוצע באיראן הוא 450 דולר) אצל עורך דין של איגוד הטיפוס האיראני. אם לא היתה חוזרת, המשטר האיראני היה יכול - על פי חוק - לקחת ממנה את הכסף הזה ו/או להלאים את בית משפחתה.

ב-2020, קימיה עליזאדה - לוחמת טקוואנדו איראנית שזכתה במדליה אולימפית - לא חזרה לאיראן ואמרה שהיא לא רוצה להיות חלק ממערכת של "צביעות, שקרים וחוסר צדק". אחרי שערקה לאירופה היא אמרה שהיא "אחת ממיליוני נשים מדוכאות באיראן". המשטר האיראני נאלץ לבלוע את העלבון כי הפרסום הבינלאומי שזכתה בו עליזאדה היה יכול לעורר לא מעט "שדים".

הפגנות בטהרן בספטמבר | AFP

ב-13 בספטמבר מהסה אמיני בת ה-22 נרצחה על ידי הרשויות לאחר שנעצרה על ידי משטרת הצניעות בטהרן. החיג'אב שלה היה "רפוי" מדי לפי המשטרה. מותה הוביל למאות הפגנות ברחבי איראן. לפי הערכות של גופי זכויות אדם שפועלים באיראן יותר מ-336 מפגינים, כולל 52 ילדים, נהרגו על ידי הרשויות. יותר מ-15 אלף מפגינים נעצרו על ידי המשטר. חלקם הוצאו להורג. לאחרונה נפוצו דיווחים כי הפרלמנט האיראני החליט לאמץ גישה של "יד נוקשה" כנגד העצורים ולהוציא רבים מהם להורג. באיראן מדווחים על עשרות, אם לא מאות, של "נעלמים".

הספורטאים האיראנים - הן לשעבר והן כאלה שפעילים כיום - הביעו את תמיכתם במפגינים. במשחק כדורסל בינלאומי, חברי הנבחרת האיראנית סירבו לשיר את ההמנון וכך היה בכמה ענפים קבוצתיים אחרים. ובשבוע הבא, מול עיני כל העולם, נבחרת איראן בכדורגל תתמודד נגד נבחרת אנגליה במשחק טעון היסטורית.

מערכת היחסים של משטר האייתולות עם הכדורגל היא מורכבת. מאז שנות השבעים, המשטר האיסלמי הקיצוני, הצליח להחריב את תרבות הפופ באיראן והכחיד, כמעט לחלוטין, סממנים מערביים רבים מהמדינה (כולל עניבות וחצאיות). אבל את הכדורגל, שהובא לאיראן על ידי האנגלים ושווק על ידי רזא שאה כסמל למודרניזציה - האייתולות לא הצליחו להעלים.

האיראנים אוהבים ספורט; הוא חלק חשוב מהזהות הלאומית שלהם, וכדורגל הוא הענף האהוב ביותר עליהם. המשטר האיראני חושש מהכדורגל ולא יכול באמת לשנות משהו בנוגע לתשוקה של האיראנים כלפי המשחק, שיכול להוציא מאות אלפים מהם לרחובות בחגיגות ניצחון לא צנועות.

החשש של המשטר ממחאה של שחקני נבחרת איראן על הבמה העולמית הוא אמיתי. ההכרזה על הסגל של המאמן הפורטוגלי של הנבחרת, קרלוס קיירוש, נדחתה לאחר שהמשטר ניסה למנוע את הכללתו של הכוכב סרדאר אזמון. עד הרגע האחרון לא היה ברור אם אזמון יוזמן. עיתונאי ספורט חיכו דקות ארוכות בחדר בו נערכה מסיבת העיתונאים עד שקיירוש הכריז שאזמון בסגל - בניגוד לרצון המשטר.

בספטמבר האחרון, אזמון, שחקן לברקוזן הגרמנית, כתב באינסטגרם שלו: "אז ידיחו אותי מהנבחרת הלאומית. אין בעיה. זה מחיר פעוט עבור פיסת שיער של אישה איראנית אחת". הוא זכה לתשואות מהעולם והפך לגיבור עממי באיראן.

למרות זאת, אזמון, כאמור, זומן לסגל. הוא אחד מהשחקנים החשובים ביותר של הנבחרת. המשטר האיראני לא שולט בסיטואציה בקטאר ומחאה מעוררת השראה עשויה להיות הסיפור הגדול במשחק נגד אנגליה ביום שני הקרוב. בינתיים, בניסיון להקדים תרופה למכה, פוליטיקאים איראנים דורשים לחייב את השחקנים לשיר את ההמנון במונדיאל.