רנן שור: "הייתי נוח לרגוז. הפתיל שלי היה לפעמים קצר"

רנן שור

גיל: 72 • מקום מגורים: תל אביב • מצב משפחתי: רווק + בת

• במאי, תסריטאי ומפיק. מייסד בית הספר לקולנוע סם שפיגל בירושלים ומנהלו במשך 30 שנה. יוצר הסרט האיקוני "בלוז לחופש הגדול". בימים אלה מוקרן סרטו האוטוביוגרפי "המעורר"- רומן מכתבים בין סב לנכדו. (30 ביולי סינמטק תל אביב, 6 באוגוסט סינמטק ירושלים, 22 באוגוסט פסטיבל דוקוטקסט בספרייה הלאומית)

איפה אנחנו תופסים אותך?

“בבית. חוזר מהקפה השכונתי, לאחר אספרסו והתבוננות קצרה באנשי העיר המשונה והמדהימה הזאת”.

איך ואיפה אתה שותה את הקפה שלך?

“אספרסו קצר וחזק, לא מרק אספרסו. בכל מקום בעולם שאליו הגעתי חיפשתי את בית הקפה המיטבי במינימום רעש, ובו קבעתי את המשרד שלי. בשני בתי קפה מופלאים — ‘דנטה’ בניו יורק ו’טרייאסט’ בסן פרנסיסקו — ישבתי עם דורון נשר ימים ארוכים לכתיבת ‘בלוז לחופש הגדול’”.

עם מי היית רוצה לשבת על בירה?

“עם יצחק רבין. הרצח שלו סדק אותי, כאת רבים. היתה לי איתו פגישה אינטימית שיזמתי. נסערתי מכך שש"ס פוסלת את שולמית אלוני כשרת החינוך והתרבות ויש משבר קואליציוני, אמרתי זאת כאזרח טלפונית ללאה רבין, שלא הכרתי, והיא הציעה שאפגש עמו בשבת ברחוב בלפור. הצעתי לו למנות את אמנון רובינשטיין כשר חינוך המקובל על ש"ס ואת אלוני לשרת התרבות והמדע, וכך קרה למחרת השיחה. רגע של התעלות מצידו. וגם עם ויטוריו דה סיקה, גדול יוצרי הניאוריאליזם האיטלקי, שהיה גם שחקן רגשי נפלא”.

על מה אתה עובד עכשיו?

“על הפצת סרטי התיעודי ‘המעורר’ שמוקרן בסינמטקים של תל אביב וירושלים ובפסטיבל דוקוטקסט. התאהבתי בקולנוע התיעודי. אני נמצא באמצע עריכת סרט תיעודי של 75 דקות על דודתי המשוררת צפורה הלר, שזכתה בגיל 97 בפרס ברנר לשירה. היא נושקת עכשיו ל־99. במקביל אני כותב ספר ביוגרפי על אורי זוהר, אישיות הכי הפוכה ממנה”.

מה השריטה שלך?

“אחי האהוב אלכס המבוגר ממני היה מאושפז אחרי שירותו הצבאי עם סכיזופרניה כרונית. הוריי החליטו למנות אותי בגיל צעיר לאפוטרופוס שלו, כך עד מותו ב־2019 . לא הייתי מספיק פתוח ואמיץ כדי לעזור לו יותר בחייו”.

מה העצה הכי טובה שקיבלת?

“No harm trying. כשסם שפיגל חגג 15 החלטתי להוציא DVD עם עשרה מסרטיו הטובים ביותר, כפי שנבחרו על ידי מיטב הצמרת הקולנועית העולמית. כשהתייעצתי עם עורך דין בלוס אנג'לס, הוא אמר מיד את המשפט No harm trying, והביא לי עשרה יוצרים מהליגה הראשונה. כשביקשתי ממנו להביא לפרויקט את ג'ק ניקולסון, שאותו ייצג כבר 40 שנה, הוא אמר שזה חסר סיכוי. ‘אבל, אתה חינכת אותי ש־No harm trying’, אמרתי לו. ‘אתה צודק. אשלח לג'ק’. אחרי חודש קיבלתי מכתב מקסים מניקולסון עם תשובה שלילית, אבל כבר היו לנו 60 מגדולי עולם. העיקרון יצוק מאז - פתח לכל יזמות גדולה מהחיים”.

איך אתה אוהב להעביר את שישי בצהריים?

“הורדת אנרגיה, טיפולים בגבי הדפוק. שנ"צ, עיתונים”.

איזה כוח־על היית רוצה שיהיה לך?

“להלחין ולנגן על גיטרה אקוסטית וחשמלית. בילדותי הופעתי ב’הבימה’ ואצל גיורא גודיק במחזות זמר, והיה לי קול עוצמתי. אמי רצתה שאלמד לנגן, קנתה לי גיטרה ושלחה אותי למורה המופלא אגון קרטן ברחוב שלמה המלך. אבל הייתי קפצון, לא היתה לי סבלנות ללמוד, והתחלתי להתמכר לקולנוע”.

מי בעיניך האדם הכי סקסי?

“קלודיה קרדינלה ב’רוקו ואחיו’, ג'ולי כריסטי ב’המבט’. גברים: ז'אן פול בלמונדו, ג'והן קאסבטס”.

למה אתה מתגעגע?

“לשנות השישים בתל אביב ובעולם. לא הבנתי אז כמה חבריי ואני היינו פריבילגיים וצמאים. התבגרנו בעולם של מרד נוער בקולנוע ובמוזיקה. השקענו את כל דמי הכיס בעוד תקליט של ‘הביטלס’, ‘הדלתות’, ג'ניס ג'ופלין וג'ו קוקר. התרגשנו לקראת כל סרט חדש של ברגמן, פליני, ויסקונטי, פזוליני, טריפו. ריח של מרד בעולם. בחללית הזמן הייתי רוצה לנסוע בשל יותר שוב לסן פרנסיסקו, פריז ולונדון”.

איפה הכי היית רוצה לגור?

“באיטליה, והייתי רוצה ללמוד איטלקית באיטליה, שפה מוזיקלית מופלאה. אני יודע היטב קללות באיטלקית מהקולנוע האיטלקי המפואר של שנות השישים והשבעים ומבית הוריי. אבי למד רפואה באיטליה של מוסוליני וגם אמי השתלטה במהירות על השפה. שמעתי אותם מקללים בחדרי חדרים באיטלקית”.

על מה אתה אוהב להוציא את הכסף שלך?

“על סריקות ודיגיטציה של עלילות משפחותיי — שור והלר. בהלר, מצד אמי וסבי, טיפלתי. עכשיו אני מתחיל למיין ולסרוק את קורות משפחת שור שאבי העביר אליי - מהמאה ה־12. נהנה להמשיך את המסע לשורשיי”.

ממה אתה לא מרוצה בעצמך?

“יש לי אף בולבוסי. הקרחתי מוקדם מדי. הייתי נוח לרגוז. הפתיל שלי היה מדי פעם קצר, גם כלפי אנשים רמים בהרבה ממני. העבודה על הסרט והספר על סבי בעל האישיות המתונה ריככה אותי, וגם פעם ראשונה באמת נהניתי לביים”.

על מה יש לך רגשות אשם?

“שלא היה לי ב־15 שנות סם שפיגל הראשונות יותר זמן עם בתי בת ה־32 החיה בצרפת. תיקנתי מעט בהמשך. גאה בה על עצמאותה והבשלות הרגשית שלה כאדם וכיוצרת”.

מה אתה מחשיב כהישג הכי גדול שלך?

“בית הספר סם שפיגל שהקמנו בארבעה חודשים בתקופת האינתיפאדה, בסוף העולם של הקולנוע הישראלי. המשימה היתה כמעט התאבדותית, ואפילו חבריי בתל אביב ניבאו לי כישלון. איש כמעט לא האמין שתלמידים מכל הארץ יבואו ללמוד בירושלים, ובפועל בשנה הראשונה נרשם לבית ספר מספר שיא בכל הזמנים. אחרי ערב הגמר הראשון ב־1992 היה ברור שרוח בית הספר תביא לגל של שינויים בקולנוע הישראלי”.

מה מפחיד אותך? והאם זה השתנה אחרי ה־7 באוקטובר?

“הכיבוש, תיאוריות קונספירציה, אי־ודאות אזורית ובינלאומית, פוליטיקאים המחריפים את עידן הפלגנות והקיטוב: טרמפ, נתניהו, אורבן, לה פן. גם אחרי 7 באוקטובר הנורא והמלחמה אינני מתכוון לעזוב את ביתי בתל אביב ואת העברית”.

מקום המפלט שלך בימים אלו?

“בבית ובגינה שעל המרפסת. אני גנן מתוסכל”.

מה עושה אותך מאושר?

“לשמוע את בתי שרה. היא מופיעה בעיקר בשוויץ ובגרמניה וטרם הסתייע”.

מה הכי חסר לך בחיים?

“אהבת בת זוג”.

מה אתה מחשיב כנכס היקר ביותר שלך?

“חוט שדרה”.

איזו תכונה אתה הכי מעריך אצל החברים שלך?

“חום והומור”.

מיהם היוצרים האהובים עליך שהשפיעו על יצרתך?

“בספרות ג'ימס ג'ויס וויקטור פרנקל. בתיאטרון ברכט. בקולנוע טריפו ואורי זוהר. בשירה וזמר ליאונרד כהן, אריק איינשטיין, שלום חנוך ואהוד בנאי”.

אם לא היית במאי ותסריטאי מה היית עושה?

“מורה. מורה לקולנוע, מורה ליזמות תרבות”.