"צאי מזה". התוקפים כבר לא תמהוניים, אלא מצליחנים
עדשה רחבה
מ"צאי מזה" עד "צעירה מבטיחה": מה מייחד את סרטי הנקמה הנשית?
.
.
פרידה היא מלצרית באירועים של האלפיון העליון, שלוכדת את עינו של המנהל הכריזמטי. הוא מזמין אותה ועוד חברה להצטרף לחבורה שלו לבילוי של כמה ימים באי הפרטי שלו, והיא נענית בהתלהבות. הפינוקים במקום זורמים כל יום, כל היום: בגדי יוקרה, אקססוריז, ארוחות, אלכוהול וסמים. עד שמשהו מתחיל לחרוק: פרידה שמה לב לאדמה יבשה מתחת לציפורניה, שברי רגעים תמוהים מתחילים לצוף, וכשחברתה נעלמת ואף אחד לא זוכר כלל את עצם קיומה — היא מבינה שהיא כלואה בגיהינום וחייבת לצאת למאבק במי שכלא אותה בתוכו.
זהו מנוע העלילה של "צאי מזה", הסרט המדובר של זואי קרביץ, שעלה בשבוע שעבר לאקרנים, ומצטרף לגל סרטי הנקמה הנשיים ששוטף אותנו מאז שהתפוצצה מחאת MeToo, וכלל סרטים כגון "צעירה ומבטיחה" (2020), "Violation" (2021) ו"נקמה" (2017).
סרטי נקמה נשית אינם דבר חדש — יש תת־ז'אנר מושמץ שלם של סרטי אונס־נקמה, שהחל בשנות השבעים, אבל אלה היו סרטים שבוימו לרוב בידי גברים, ולא בכדי נחשבו יותר סרטי "סקספלויטיישן" (הלחם של סקס וניצול) — הם התאפיינו בסצנות אונס ארוכות, לפעמים של חצי שעה, כולל תקריבים ופירוק של הגוף הנשי העירום לחלקים פטישיסטיים, שהופכים את התקיפה למשהו שאמור גם לחרמן את הצופים.
הרידוד של האשה לכדי הגוף שלה ניכר גם ביחס לאונס כרצח של הנשמה, כמשהו שמרוקן את האשה מהאישיות שלה — היא הופכת לכלי ריק, שכל מטרתו היא רצון בנקמה, ומתקשה לחזור להיות "בן אדם שלם" אפילו אחרי שהיא משיגה אותה.
סרטי הנקמה העכשוויים כמובן רחוקים משם מאוד. הז'אנר נשלט בידי נשים במאיות, שמציגות מבט חומל על הגיבורות שלהן. לא תמיד התקיפה המינית בכלל מוצגת בסרטים, ואם כן — המצלמה מתמקדת בסצנה בפניה של האשה, ולא בגוף שלה, כדי להבהיר את מצבה הרגשי ואת הטראומה שהיא עוברת. הקהל נחשף לתקיפה מנקודת המבט שלה.
הבדל בולט נוסף בין סרטי הנקמה הנשית הישנים לבין אלה החדשים הוא הנבלים: אם בעבר האנסים הגיעו לרוב משולי החברה (תמהוניים, עבריינים וכד') הרי שכיום רובם גברים לבנים מבוססים ומצליחים, שלרוב מכירים את מי שהם תקפו (מה שתואם את הסטטיסטיקה של תקיפות מיניות במציאות): ב"צעירה מבטיחה" הגיבורה היא סטודנטית לרפואה לשעבר, שיוצאת לנקום בכל מי שהיו מעורבים באונס של חברתה במסיבה במעונות הקולג'; ב"נקמה" הגיבורה נאנסת בידי אחד החברים של בן זוגה; וב־"Violation" האנס הוא גיסה של הגיבורה, שמיודד עמה מהילדות.
קראו עוד ב"מוסף כלכליסט":
אבל המכנה המשותף המובהק והמטריד ביותר בכל סרטי הנקמה הנשיים הוא ההתמודדות של הגיבורות עם גזלייטינג — בעוד הן תובעות צדק ונקמה על העוול שנעשה להן, העולם שסביבן מכחיש שבכלל קרתה תקיפה, וטוען שהן מבולבלות או מעורערות נפשית. ולא מדובר רק בתוקף — סביבו תמיד מתייצבת חברה שלמה של מצופפי שורות, שפועלים כדי להבטיח שהסדר הקיים לא ייפגע.
ב"צאי מזה" גברים עשירים בעלי כוח והשפעה (כולל פסיכולוג!) מבלים בנעימים עם הנשים שהם הזמינו לאי שלהם במהלך היום, דואגים לצורכיהן ומוודאים שהן נהנות. אך בלילה הם מסרסרים בהן, אונסים אותן ומתעללים בהן. בבוקר הנשים לא זוכרות כלום בגלל סם שיכחה שהוחדר לבשמים שהן קיבלו.
ב"צעירה מבטיחה" קאס נושרת מהלימודים לאחר שחברתה שנאנסה מתאבדת, וכולם מסביבה מכחישים שכלל נאנסה. כשהיא מגיעה לעורך הדין של האנס, הוא מסביר כמה קל לבנות תיק נגד קורבן אונס — פשוט צריך לאסוף עליה ראיות שהיא לא כזו תמימה, שהיא עושה סקס ושותה, וזה מספיק כדי להטיל ספק בכך שבאמת קרה משהו. כשקאס משיגה מחברה הקלטה של המסיבה שמתעדת את האונס, היא מגלה כמה רחבה ומסועפת היא רשת האנשים שמסביב לאנס, שיסייעו לו להכחיש את הכל בכל מחיר, כדי שלא יתגלה לעולם שהם צפו מהצד ונתנו לאקט המחריד לקרות.
כל גיבורות סרטי הנקמה החדשים צריכות להתמודד עם גזלייטינג: העולם שסביבן מכחיש שבכלל קרתה תקיפה, וטוען שהן מבולבלות או מעורערות נפשית. זה לא קורה בסרטי נקמה גברית
ב"נקמה" האונס מתבצע בזמן שחבר נוסף של בן הזוג נמצא בבית, רואה מה קורה אבל בוחר לסגור את הדלת, להגביר ווליום בטלוויזיה ולצאת לשחייה. מאוחר יותר כל החברים מאחדים כוחות נגד הגיבורה, ועושים הכל כדי לערער אותה או להיפטר ממנה, משוחד ועד ניסיון רצח. גם כשבן הזוג (שנשוי למישהי אחרת) מגלה על האונס, הוא לא מצדד בגיבורה, אלא רק מנסה לסלק אותה מהתמונה. בעימות הסופי ביניהם הוא מאשים אותה בכך ש"אתן אף פעם לא יודעות לוותר", מגלגל את האחריות לפתחה כמייצגת של נשים בכלל, שממשיכות לעשות עניין מ"שטויות".
זה לא קורה בסרטי נקמה גבריים: אף אחד לא מנסה לשכנע את סוכן ה־CIA לשעבר בריאן מילס ב"חטופה" (2008) שבתו לא נחטפה אלא ברחה מרצונה או היתה מסוממת ולא יציבה; ב"סתם אחד" (2021) מתנקש לשעבר יוצא למסע נקמה אלים בעקבות צמיד של בתו שהוא חושד שנגנב. בשום שלב אף אחד לא טוען שהוא היסטרי או מדמיין (גם כשמתברר שטעה); וב"הרוצח" (2023), כשמתנקש עושה טעות "מקצועית" וחושף את עצמו, מה שמוביל לכך שפורצים לביתו ותוקפים את החברה שלו, אף אחד לא יטען שהוא בעצם רצה את זה.
מתי הוכחש פשע שנעשה לגבר? ב"תברח" (2017), שבו גבר שחור מבין שהוא נלכד ברשת של בורגנים שמאלניים למראה, שהם בעצם גזענים עם פנטזיות התעללות סוטות בשחורים. גם כאן יש ציפוף שורות חברתי, ואפילו המשטרה לוקחת בו חלק. וגם כאן הסרט הוא מטפורה לאפליה הממוסדת נגד שחורים באמריקה — שמוכחשת באופן שיטתי בידי לבנים.
דווקא אחרי מהפכת MeToo סרטי נקמה נשית מציבים תמרורים אזהרה שמתריעים כי הדרך עוד ארוכה, והפגיעה בנשים היא תמיד יותר מפשע של אדם אחד באשה אחת — זו החברה כולה שפועלת לשמר את כוח־היתר שגברים נהנים ממנו ולאפשר להם לעשות כרצונם בנשים בלי להידרש אפילו לחוש אשמה, ודאי שלא לשלם איזה מחיר. כאילו שאם אנס אחד יורשע, הפטריארכיה כולה תתמוטט.
