הגדלת הנטל על מערך המילואים: זו לא הדרך

צה"ל פרסם את תוכניתו להארכת שירות החובה לשלוש שנים כמו גם הגדלת נטל השירות המילואים באמצעות שינויים בחוק המילואים. על פי ההצעה משך השירות השנתי יגדל משמעותית ויהיה לקצינים עד 84 ימים בשנה, גיל הפטור יעלה, ותעסוקות מבצעיות יתבצעו כל שנה ובאורך של עד 40 יום ברצף.

נדמה שבמצב המלחמתי הנוכחי אין ויכוח לגבי דרישת הצבא למערך מילואים גדול שיענה על הצורך המבצעי.

חיילי מילואים רבים נקראו מאז 7 באוקטובר לתקופות שירות ארוכות מאוד, ועד רגע זה עדיין משרתים בגזרות השונות כאלו שהתגייסו כבר לפני יותר מארבעה חודשים. השירות החשוב כל כך, פוגע קשות ברצף החיים, במשפחה, בלימודים, בחיילים העצמאים, ובמעסיקים. הצבא, הממשלה, הכנסת, המעסיקים, האוניברסיטאות והמכללות, כמו גם גורמים אזרחיים רבים, עושים ופועלים רבות על מנת לנסות ולהקטין את הנזק שנגרם לאיש המילואים ולמשפחתו. זאת, על ידי תמיכה כלכלית ישירה, עזרה בלימודים האקדמיים, טיפול במשפחות, ובמעמסה הנפשית. יש לכך חשיבות עצומה וטוב שכך נוהגים.

עם זאת, הכבדת נטל השירות במילואים בצורה כל כך דרמטית, תקשה מאוד על חיילי המילואים וסביבתם הקרובה. באופן לא מפתיע פרסום התוכנית עורר גלים רבים. די אם נציין את הסערה שפקדה את הרשתות החברתיות המביאה לידי ביטוי כעס רב של אנשי המילואים. בין השאר הופיע חישוב לפיו כל מפקד זוטר שאיננו קצין ישרת עד שחרורו משירות המילואים בגיל 46 כ-6 שנים (שלוש שנים שירות חובה ועוד עד 3.1 שנים במילואים), ובחישוב דומה קצין ישרת עד 10 שנים.

הצורך המבצעי, כאמור, אינו מוטל בספק. עם זאת ניתן להרים גבה ולשאול האם צה"ל נוהג בדרך המיטבית להשגת יעד זה ועם הרגישות הראויה.

שינויי החקיקה המבוקשים על ידי צה"ל מחדדים ביתר שאת, עד כדי זעקה, את העיוות בחלוקת הנטל. 2% מאזרחי המדינה משרתים במילואים, הם אלה ששירתו, ועדיין משרתים, חודשים ארוכים בעזה ובגבול הצפון. רבים אחרים, החרדים כדוגמה, כלל לא מגיעים לבקו"ם ובוודאי לא לשירות מילואים. הכפלת נטל השירות במילואים לאלו שגם עד היום היו לבדם מתחת לאלונקה, וזאת ללא כל התייחסות לרוב שאינו משרת, מעצימה את הכעס והתסכול. גיוס החרדים, אם בכלל יצלח, הוא תהליך ארוך שלא יפתור את בעיית כוח האדם בצה"ל ב-2024, וגם לא נמצא באחריותו הבלעדית של צה"ל. עם זאת, הגיע הזמן להתמודד עם בעיה גדולה זו, וטוב שיפנים הצבא את גודל המשבר ויעסוק בו.

הודעת משרד הביטחון וצה"ל על השינויים המתבקשים נעשו ללא כל הסבר להיגיון שעומד אחרי המספרים. מדוע גיל השחרור של קצינים במילואים עולה ל-50? ומדוע חייל יכול להיות מזומן למילואים עד 42 יום? מה ההיגיון שעומד אחרי מספרים אלה? האם התבצעה עבודת מטה סדורה הכוללת את בחינת האיום, הצרכים המבצעיים, ובניית תוכנית עבודה ממנה נגזרים מספרים אלה? ואם כן, כדאי לשתף את הציבור, ובעיקר את חיילי המילואים, במה שניתן לשתף.

צה"ל מבקש לשנות את ההרשאה למשכי השירות על ידי שינוי חוק המילואים, אותו היה לכותב שורות אלו הכבוד ליזום ולהוביל. חוק זה בנוי מרכיבים שונים התומכים זה בזה. צה"ל מבקש לבצע שינוי במרכיב אחד מבלי לבחון משמעויות נוספות הנובעות מכך, למשל כלכליות. יתרה מכך, לא ברור עד מתי יתקיים המצב הדורש שימוש מוגבר ביחידות המילואים, האם שנים או לפרק זמן קצר יותר. הפתרון הנכון לצורך מהסוג בו אנו דנים הוא לחוקק הוראת שעה שתיבחן בכל פרק זמן מוגדר, תשונה ותותאם למצב חדש או שלא תחודש כלל אם לא יהיה צורך.

לתיקוני החוק המוצעים משמעויות כלכליות על הפרט אך גם על המשק כולו. די אם נציין ש-20% מהלוחמים העובדים הם אנשי הייטק, המנוע של הכלכלה הישראלית. וכך, על האחוז הקטן המשרת, זה שגם תורם תרומה אדירה לכלכלה הישראלית, תוטל מעמסה משמעותית נוספת. היעדרות שלהם עקב שירות במילואים תפגע בהכנסות המדינה, להן אנו זקוקים כעת יותר מתמיד.

מעבר לכל זאת, נדמה שהצבא לא מיצה את כל האפשרויות העומדות בפניו. ניתן להקים בזריזות יחידות מילואים נוספות על בסיס חיילים קרביים רבים הנמצאים מחוץ לסד"כ, כאלו שנמצאים ברשימות כלליות, בעודפים ביחידות המילואים, או שקיבלו בעבר פטור משירות. ייתכן שרמתם המבצעית לא תהיה גבוהה מאוד, אך תוך אימון מתאים הם יכולים לבצע פעילות מבצעית לאורך גבולות השלום ובאזורים רגועים יותר, ובכך להקל על אחרים. ואם צה"ל כבר עשה או עושה זאת, טוב יעשה אם יספר על כך לאנשיו.

התוכנית שפרסם משרד הביטחון עומדת כרגע לבדה. היא כוללת רק דרישות והכבדה על אנשי המילואים ולא כוללת סל תמיכה. היה ראוי שיחד עם התוכנית להגדלת העומס תגיע גם תוכנית משלימה כיצד עוזרים לאותם חיילים שייקראו ל- 40 יום (לאחר שירות של 4 חודשים ויותר), כיצד יעזרו למשפחותיהם וכיצד יבטיחו שלא יפסידו שנת לימודים או את מקום עבודתם. הפרסום על הגדלת הנטל על מערך המילואים הגיע לבדו עם אמירה רפויה על תוכנית שתגיע מתי שהוא. "ככה לא בונים חומה". ככה לא מקבלים את אמון והרצון הטוב של אנשי המילואים המודאגים עקב המהלך הדרמטי כל כך.

אני מודאג. אני מודאג שהמארג הכל כך רגיש של מערך המילואים, יפגע. המילואימניקים שהגיעו ב- 7.10 ללא תנאי לתקופה ארוכה, ללחימה אינטנסיבית, למפגש עם אובדן חברים ופציעתם של אחרים, כולל פציעה נפשית, עדיין מוכנים גם בעת הזאת להגן על המדינה. אך גם ליכולת שלהם יש מגבלה. נדמה לי שהצעדים שצה"ל נקט בהם, וללא צעדים מלווים, הם קצת מעבר למה שהמערך מסוגל ורוצה.

אין זה אומר שהחיילים לא יתגייסו גם בגיוס הבא. אך זה יהיה קשה וחלק עלולים שלא להתייצב. נכון יהיה שמפקדי הצבא יהיו הרבה יותר רגישים לקשיים של מערך המילואים. הגברת הנטל על משרתי המילואים עלולה בסופו של יום לפגוע ביכולת של חייל המילואים להתגייס ובכך להביא לפגיעה במערך החשוב כל כך שבטחון מדינת ישראל תלוי בו. הצורך בתוספת כוח האדם ברור - אבל הדרך שננקטת כרגע אינה הדרך המיטבית. טוב יעשה הצבא אם יהיה זהיר הרבה יותר בשימוש במשאב המוגבל של מערך המילואים.

ד"ר אריאל היימן הוא חוקר בכיר ב-INSS ולשעבר קצין המילואים הראשי