למרות הכאוס: להשאיר את החינוך פתוח

אכן יש כאוס במערכת החינוך. מספר גני הילדים והכיתות שעברו ללמידה מרחוק גדול בהרבה מזה שמפרסם משרד החינוך. 

זאת, בשל מורים וגננות רבים שנעדרים בעקבות בידוד של הילדים או בשל מחלות חורף. היעדרויות המורים משבשות גם את מערכת הלימודים של כיתות שאינן בבידוד. תלמידים רבים נכנסים ויוצאים מבידוד שוב ושוב.

סביר שלחלק מההורים היה קל יותר עם הוודאות של מעבר מלא ללמידה מרחוק וחל"ת המוני. אלא שהניסיון מלמד שהמחיר של מהלך כזה כבד והנוחות של הוודאות אינה מצדיקה אותו. 

שרת החינוך יפעת שאשא ביטון | צילום: קובי קואנקס

ביקורת קשה נמתחה על הממשלה הקודמת מכיוון שמערכת החינוך בישראל היתה בצמרת המדינות המפותחות במספר הימים שבה היא היתה סגורה באופן מלא או חלקי. בין הנזקים הרבים שגרמה הלמידה הממושכת מרחוק: נשירה גלויה וסמויה, עלייה בדיכאונות ובאובדנות, בהתמכרויות ובהשמנה, ואיש אינו יודע מה יהיה הנזק להישגים בעתיד הקרוב והרחוק. הנזק למשק בכל שבוע שבו מערכת החינוך סגורה הוא 2.6 מיליארד שקל. גל האבטלה שגרם החל"ת ההמוני טרם הסתיים ואסור שיתחדש.

יש לבקר את מערכת החינוך על כך שלא נערכה טוב יותר לגל האומיקרון, למשל באמצעות הסכמה עם ארגוני המורים על לימודים משולבים בכיתה ובמקוון. גם ביטול מתווה הכיתה הירוקה בשל מאבקים בין משרדי הבריאות והחינוך היה טעות קשה. ועדיין, אי אפשר להתעלם מכך שישראל בעיצומה של מגפה ועמידה בתורים או היעדרות של כמה ימים מעבודה אינם מחיר כבד מדי לשמירת המשק ומוסדות החינוך פתוחים ככל האפשר. 

למרות השיבושים, שמירת המסגרת הלימודית והחברתית לילדים עדיפה מביטולה. לכן מדיניות הממשלה שלפיה מערכת החינוך תישאר פתוחה ככל האפשר (או כמה שפחות סגורה) מוצדקת ויש לדבוק בה עד לסיום גל האומיקרון.