ניצולי נובה נגד המדינה: תביעה תקדימית שעשויה להוביל לפיצויים מיוחדים

ארבעים ושניים מנפגעי מסיבת נובה ברעים באמצעות עו"ד ענת גינזבורג תובעים מהמדינה 200 מיליון שקל. מספר התובעים, וגם הסכומים, צפויים לגדול אם יצטרפו נוספים.

התגובה הראשונה למשמע תביעת הנזיקין הזו היא שהיא תשיג כותרות בלבד, אבל לא כסף. שמדובר בתביעה פופוליסטית כיוון שלא ניתן לתבוע על נזק חודשיים וחצי בלבד אחרי האירוע אלא לפחות אחרי שנה לאחר שהנזק מתגבש. אבל, יש גם תגובה שנייה ושלישית.

השנייה היא שאין להמעיט בערכה של גינזבורג שכבר חתומה על תקדים שמעטים נתנו לו סיכוי. מדובר בתביעה לפיצוי עונשי שהגישה נגד הרשות הפלסטינית בגין רצח טכנאי בזק עמית מנטין בידי מחבל פלסטיני. גינזבורג זכתה ב־3 מיליון שקל ורשמה תקדים שקבע שהרשות אינה חסינה מפני הליכי אכיפה וגבייה בישראל.

התגובה השלישית היא שיש לבחון מה עומד בין הגשת התביעה לבין סיכויי הצלחתה בהינתן הפגיעות הקשות, הפיזיות והנפשיות, בצעירים ובצעירות. המכשול הגדול הוא הוכחת המידע הקונקרטי שהיה בידי הרשויות - מידע שאי־העברתו ופיזור האירוע עולים כדי רשלנות שמזכה בפיצוי. שמדובר במחדל שמקים אחריות בנזיקין.

תשובה מוסמכת לשאלת המידע הקונקרטי יכולה לתת רק ועדת חקירה. גינזבורג בוודאי תגיש חוות דעת ומסמכים שיצביעו על אישור המסיבה כנטילת סיכון מיותר, על כך שהוכנסו 3,500 אנשים לתא שטח קטן שאין בו מיגון מספק אפילו לירי פצמ"רים "שגרתי", על נוכחות צבאית דלילה. גינזבורג לא תובעת את מפיקי המסיבה שקיבלו אישור כדין, אלא את הגופים המאשרים — המשטרה, הצבא והשב"כ. האישור, טוענת גינזבורג, התקבל למרות התנגדות של קצינים באוגדת עזה.

עו"ד ענת גינזבורג. תביעה תקדימית בעקבות המחדל | צילום: תומר שלום

התביעה מציינת את ההתרעות שהחלו להתקבל בלילה שקדם לבוקר 7 באוקטובר. "שיחת טלפון אחת הפרידה בין חייהם ושלמות גופם ונפשם של התובעים לבין הרס חייהם", נכתב בתביעה. "כל מה שהיה על הנתבעים לעשות הוא לקיים שיחת טלפון לגורמים האחראים מטעמם על מנת שיפזרו את המסיבה נוכח ההתרעות שהתקבלו בלילה שבין 6.10.23 ל־7.10.23".

לתביעה כזו משמעויות כספיות מרחיקות לכת. הנפגעים זכאים לפיצויים מכוח חוק נפגעי פעולות איבה. אלא שמדובר בסכומים נמוכים. 54 שקל לכל אחוז נכות. 20% נכות מזכים ב־1,100 שקל בחודש. בתביעה הנזיקית מדובר בסכום חד־פעמי של 5-4 מיליון שקל לכל נפגע/ת. הסכומים מצטברים ויעלו על 200 מיליון שקל כשיצטרפו תובעים נוספים.

האם גם נפגעי העוטף יכולים להצטרף לתביעה הזו? לא בטוח. הם בחרו לחיות באזור מתוך מודעות לסכנה המרחפת. ואילו מבלי נובה הגיעו אליה בחסות האישורים שהבטיחו לכאורה את ביטחונם. מצד שני, הסכנה שנפגעי העוטף "הסכימו" לחיות בצילה אינה כוללת פשיטה רגלית של 3,000 מרצחים חמושים.

התביעה אינה חלה על אי־הגעת הצבא בזמן. מחדל זה נופל לגדר פעולה מלחמתית שלא ניתן לתבוע בגינה. אך כשמחדל זה מצטבר לקודמו, אולי הוא יחזק את הנכונות המשפטית להכיר בתקדים הזה.

ואכן, מדובר בתביעה תקדימית שלכאורה סיכוייה קטנים, אבל המפגש עם האירוע התקדימי וממדיו המפלצתיים עשויים להצדיק את הגמשת הקריטריונים, ואולי אפילו לחקיקת פיצויים מיוחדת שתייחד את נפגעי האירוע. בעידן שמיליארדים מוזרמים לכספים קואליציוניים ולמשרדי ממשלה מיותרים, לא מיותר לחשוב על חוק מיוחד לפיצוי תקדימי לצעירים וצעירות האלה. במהלך המשפטי הרגיל על התביעה להמתין לתוצאה של תחקיר רשמי, כי בית המשפט אינו המקום לקבוע עד כמה מידע קונקרטי לא הועבר למסיבה ולא גרם לפיזורה. בלי קביעה כזו יש לגינזבורג מידע תקשורתי וחוות דעת פרטיות ואלה עלולים שלא להספיק.