עם הפיכה משטרית ושקל חלש, גם 6% ריבית זו אופציה

1. יו"ר הפד ג'רום פאוול שוב טלטל את שוק ההון העולמי כאשר הגיע לוועדת הבנקים של הסנאט והודיע בצורה חד משמעית כי הוא וחבריו לא מתכוונים לעצור כעת עם העלאות הריבית והיא תהיה "גבוהה ממה שציפינו קודם".

לפי מדד של ה"מרק" (בורסת הסחורות של שיקאגו) עם תום הצהרותיו של פאוול ההסתברות להעלאה של 0.5% בריבית האמריקאית שעומדת כעת על 4.5%–4.75% זינקה מ־31% לכ־70%. כלומר, השוק כבר מתמחר העלאת ריבית של 0.5% בהחלטת הריבית הקרובה בעוד פחות משבועיים לרמה של 5%–5.25%.

זו בשורה של ממש שכן מאז החלו פאוול וחבריו לפד את מחזור הצמצום המוניטרי הנוכחי (העלאות הריבית) לפני כשנה, אז הריבית היתה אפסית למי שכבר הספיק לשכוח, קצב העלאות הלך וירד: מ־0.75%, ל־0.5% ולאחרונה גם ל־0.25%.

ההיגיון שעמד מאחורי הטקטיקה הזו הוא שמתחילים חזק ואז מורידים את הרגל מהדוושה. כאשר הפד העלה את הריבית רק ב־0.25%, השוק תמחר כבר את סוף המחזור הנוכחי.

יתרה מזו, לפני חודש אותו פאוול דיבר על כך שתהליך "הדיס־אינפלציה החל" והפיח תקוות בוול סטריט. כעת פאוול מבצע סיבוב פרסה ומזעזע את השווקים ואת המשקיעים. אג"ח ממשלתיות של ארה"ב לשנתיים זינקו מעל 5% – שיא מאז 2007.

חשוב להבין את המספרים בהקשר הנכון: לפי התחזיות שפרסם הפד בדצמבר האחרון, הריבית צפויה להגיע ל־5.1% (אחרי שתחזית ספטמבר ציינה את המספר 4.6%). גם 5% נראה תרחיש אופטימי מדי כעת וכפי שהסביר נגיד מינסוטה לפני כחודש, ניל קשקארי, הריבית האמריקאית תגיע ל־5.4% (הגבול העליון של טווח התחזיות האחרון שניתן).

אך המספרים לא עוצרים: בלאקרוק, מנהלת הנכסים הגדולה בעולם – בסכום שנע סביב 10 טריליון דולר – כבר מנפיקה תחזית של 6% ועוד לתקופה ממושכת.

2. השיח הניצי שעולה מהצהרותיו של פאוול הוא מובהק: הוא נחוש להוריד את האינפלציה ליעד יציבות המחירים (כ־2% בטווח הבינוני) כאשר כעת האינפלציה בארה"ב עומדת על 6.4%. הבעיה הגדולה היא שכמו במדינות אחרות, כדוגמת ישראל, אינפלציית הליבה (האינפלציה ללא אנרגיה וללא מזון) ממשיכה להיות גבוהה מאוד – 5.6%. כלומר, למרות שאינפלציית הליבה הגיעה בינואר 2023 לשפל מאז דצמבר 2021 היא עדיין רחוקה מהיעד של פאוול. המשמעות היא ברורה: למרות שהאינפלציה נוצרה בגלל זינוק במחירי האנרגיה והמזון על רקע המלחמה באוקראינה, היא התנתקה מאותם גורמים שיצרו אותה ונדבקה לשירותים (בלתי סחירים) ולשאר המשק, כאשר הסעיף המטריד ביותר שממשיך לטפס הוא סעיף הדיור – הסעיף החשוב ביותר גם במדד האמריקאי (כ־8% בראייה שנתית).

אלא שהסיבה העיקרית מדוע האינפלציה לא יורדת והציפיות לאינפלציה (5% באופק של שנה אחת ועדיין ב־2.7% באופק של שלוש שנים) לא נרגעות היא ידועה: כלכלת ארה"ב דוהרת קדימה, גם הרבה מעבר למצופה, וזה בהובלת שוק העבודה שרותח. דו"ח חסר תקדים על שוק העבודה האמריקאי – הבקר האולטימטיבי של מדיניות הפד – מצביע על כך: מספר המשרות (לא חקלאיות) זינק ב־517 אלף בחודש ינואר והפיל את אומדן האנליסטים שנע סביב 187 אלף משרות בלבד.

כלומר, מספר מקומות העבודה גדל פי 2.7 לעומת התחזיות, וזה הוריד את האבטלה לרמה של 3.4%, הנמוכה ביותר מאז מאי 1969. המסקנה ברורה: הכלכלה האמריקאית הרבה יותר חזקה מכפי שנראה והדבר נתמך גם בעדכון תחזיות הצמיחה לגביה, שמצויות במגמת עלייה. קרן המטבע הבינלאומית כבר הקפיצה את תחזית הצמיחה של ארה"ב ל־1.4% (שהיא צמיחה נמוכה) לעומת תחזית פנימית של 0.3% בלבד. למרות העלאת התחזית, פאוול כבר מדגיש כי יהיה קשה להמשיך להעלות ריבית מבלי לפגוע בשוק העבודה. מה שיכריע את גובה העלאת הריבית בסופו של דבר יהיו שני נתונים קריטיים שיתפרסמו בשבוע הקרוב: מדד המחירים לצרכן ונתוני התעסוקה לחודש פברואר. העלאת ריבית חדה צפויה גם באירופה, שם הנגידה כריסטין לגארד הגדירה את האינפלציה כ"מפלצת". לפי ההערכות, הריבית באירופה תזנק מ־2.5% ל־4%.

3. אם הפד לא עוצר – גם בנק ישראל לא יכול לעצור. כפי שהיטיב להסביר פרופ' מישל סטרבצ'ינסקי, מנהל חטיבת המחקר של בנק ישראל, בראיון פרישה ל"כלכליסט": "אנחנו חיים בעולם של תנועות הון חופשיות. אם מישהו (הפד) מעלה את הריבית בצורה משמעותית יותר, נעות אליו תנועות הון. כתוצאה מזה יש שם יסוף וכאן יש פיחות. הפיחות גורם לאינפלציה וזה יגרום להעלאת הריבית כאן". כלומר, בנק ישראל אינו יכול להרשות לעצמו היווצרות של פערים גדולים מדי בין הריבית הישראלית לריבית האמריקאית. הסיבה המרכזית לכך היא שמדינת ישראל רותחת על רקע התקדמות ההפיכה המשטרית והמחאה שמתרחבת, שמתחברות לאירועים הביטחוניים שמזניקים את הסיכונים ועימם גם את הדולר.

מאז תחילת השנה השקל – שכיכב יותר מעשור כאחד המטבעות החזקים בעולם – היה המטבע הנחלש ביותר בעולם אחרי הרובל של ולדימיר פוטין שתקוע עמוק בבוץ האוקראיני. מאז ההתפתחויות הפוליטיות הדרמטיות, השקל נחלש מסוף ינואר האחרון מרמה של 3.38–3.4 שקלים לדולר לכמעט 3.7 שקלים בשיא ונרגע בשבוע האחרון (שב לרמות של 3.6 שקלים) אך ורק אחרי שהשוק כבר מתמחר פשרה שתחסוך מכולנו משבר חוקתי ותרחישים אפוקליפטיים קשים עוד יותר. אחרת, בשוק סבורים כי המשק הישראלי היה עם דולר של 4 שקלים במקרה הטוב. בינתיים יותר ויותר חברות וגופים מוסדיים ממשיכים להוציא מכאן כסף החוצה ולצורך כך מוכרים שקלים וקונים דולרים, דבר שרק מחליש עוד יותר את המטבע הישראלי. לכן הנגיד אמיר ירון וחבריו מסונדלים על ידי הפד ואם הפד יגיע לריבית של 5.5%–6% כנראה שגם בבנק ישראל יצטרכו להיצמד לכך.

גם הפעם המדיניות המוניטרית תהיה מוכתבת על ידי ההתפתחויות והתנודתיות של שער החליפין, בוודאי כאשר בנק ישראל, כפי שראינו השבוע, החליט כי הוא יימנע מלהשתמש בכלי ההתערבות בשוק המט"ח (הוא לא מכר דולרים גם לא בפברואר) כדי לייצב את השקל ויעדיף להשתמש בכלי הריבית שהוא כמובן הכלי היעיל ביותר כדי להשיג את מטרתו העיקרית: שליטה באינפלציה.

4. זה לא רק הדולר: גם האינפלציה לא נרגעת. בניגוד למה שכבר התרחש ברוב המדינות בעולם המערבי, האינפלציה בישראל לא עוצרת ולא יורדת, להיפך. כאשר מסתכלים על הפער בין האינפלציה בארה"ב לבין זו שבישראל הוא הולך ומצטמצם והגיע לנקודת אחוז בלבד (5.4% לעומת 6.4%). האינפלציה שלנו כבר אינה מחצית מזו שבשאר מדינות ה־OECD והבעיה הגדולה, גם במקרה שלנו וכמו במקרה של ארה"ב, היא אינפלציית הליבה – אותה אינפלציה שורשית שלא קשורה לאלמנטים התנודתיים כמו אנרגיה ומזון. יותר מ־72% מהאינפלציה בישראל מנותקים משני הסעיפים הללו ועליות המחירים כבשו כמעט את כל סעיפי המדד. גם בינואר 2023 יותר מ־73% מהסעיפים עלו מעל 3%, מעל 57% עלו מעל 5% וכרבע מסעיפי המדד עלו מעל 7% לפי נתוני בנק ישראל.

כמו בארה"ב ובקנדה, גם בישראל האינפלציה מפוזרת כאשר גם הסעיף הגדול במדד, סעיף הדיור, ממשיך לטפס ולאיים וכבר הגיע בינואר האחרון ל־6.6% (שיעור שנתי). העובדה שהשקל נחלש כל כך רק תורמת לליבוי האינפלציה שכן אין כוח אינפלציוני חזק יותר מאשר הפיחות: ברגע שהדולרים עולים יותר שקלים כך מתייקרים התשומות, חומרי הגלם והסחורות שמשמשות את החברות ואת משקי הבית של המשק הישראלי, וזה יבוא לידי ביטוי במדדים הקרובים. יתרה מזו, הפעימה הראשונה של תוספות השכר למגזר הציבורי (כ־2 מיליארד שקל כתוספת של 400 שקל ועוד מענק חד פעמי בהיקף של 6,000 שקל) רק תתדלק את הצריכה הפרטית ובכך גם את המחירים. אם לא די בכך, גם יבואניות מזון (קוקה קולה, טמפו) כבר הודיעו על העלאות מחירים. וזאת עדיין בלי לקחת בחשבון את ההשלכות של זינוק הקצבאות לשכבות החלשות המתוכנן בתקציב המדינה – ולכן שם כל תוספת מתורגמת לאינפלציה.

5. בבנק ישראל מכירים את הנתונים על בוריים ומבינים היטב את המצב. הם יודעים שיהיה עליהם להעלות את הריבית גם והמשנה לנגיד בנק ישראל אנדרו אביר כבר מזהיר תקופה ארוכה כי הריבית תעלה מעבר לתחזית (4%). למעשה היא כבר חצתה אותה בהחלטה האחרונה שכן ריבית בנק ישראל כבר הועלתה ל־4.25% כאשר ריבית של 4.75%–5% נראית כתרחיש סביר. יש גם בכירים בשוק שאמרו ל"כלכליסט" כי לבנק ישראל לא יהיה מנוס מלהיות "טיפה מעל הפד". כלומר, אם פאוול יעצור ב־5.5% או ב־5.7%, בנק ישראל יאלץ להיות ב־6%, אחרת "השקל יחטוף". זו לא תחזית מופרכת, לבטח אם לא נראה רגיעה בזירה הפוליטית־ביטחונית והפסקת אזהרות דירוג כמו זו ששיגרה שלשום מודי'ס. שכן העלאת ריבית נותרה הכלי העיקרי להתמודדות הכלכלה עם זעזועים בסדרי גודל כמו אלו שאנו עדים להם.

רק בעוד כחודש, אז צפויה הוועדה המוניטרית להתכנס ולהחליט על גובה הריבית במשק, נגלה גם את התחזיות המעודכנות של חטיבת המחקר של בנק ישראל, כולל הריבית. המשמעות של ריביות גבוהות כאלה עבור משקי הבית הישראלים היא קשה: החזרי המשכנתא יזנקו, כך גם החזרי הלוואות, יהיה פחות כסף פנוי לקניות שונות ועבור חלקם יהיה מדובר גם באבטלה, שבארץ מרימה את הראש. הנגיד ירון כבר לא מסתיר את הקושי ומסביר כי אין דרך להילחם באינפלציה ללא כאב אך התפרצות אינפלציונית בלתי נשלטת תכאיב הרבה יותר.

הבעיה היא שהממשלה הנוכחית, ששבה לשלטון על הטיקט הכלכלי וזה של יוקר מחייה, עוד לא הגיעה לטיפול בבעיות האמיתיות של הציבור הישראלי ומשקיעה את כל מאמציה בהפיכה המשטרית. לכן, היא מאבדת פופולריות בקצב מסחרר והלחץ על הפוליטיקאים מהקואליציה הולך ועולה. הצעות ואמירות פופוליסטיות אינן הנחלה הבלעדית של פוליטיקאים ישראלים: אליזבת וורן, הסנטורית הדמוקרטית הפרוגרסיבית ממסצ'וסטס, האשימה את פאוול ב"הימורים בחיי אדם" באותו דיון בסנאט. ובכל זאת במחוזותינו הקיצוניות חוגגת: יו''ר ועדת הכספים משה גפני ממשיך לקדם את ההצעה המסוכנת של פיצול הריבית למשק כדי להקל על המגזר שהוא מייצג – שמתאפין בשיעורי תעסוקה נמוכים. בינתיים הנגיד מצליח להדוף את הלחצים אך המצב רחוק מלהיות יציב. כל עוד עצמאות בנק ישראל לא תיפגע, נראה כי הנגיד ירון וחבריו נחושים לרסן את האינפלציה בכל מחיר – גם אם זה כרוך בריבית של 5% ואף של 6%.